נדהמח.
טוען את הדף…
שְׁנֵי תְבוּאוֹת יִמְכׇּר לָךְ״ — פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מוֹכֵר שָׁלֹשׁה תְּבוּאוֹת בִּשְׁתֵּי שָׁנִים. שֵׁשׁ שָׁנִים שֶׁבְּעֶבֶד עִבְרִי מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבוֹד וּבַשְּׁבִיעִת״, וּבִשְׁבִיעִית נָמֵי יַעֲבוֹד. שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: לְעִנְיַן עֲרָכִין, וְרַב יוֹסֵף אָמַר: לְפִרְקִין דְּ״יוֹצֵא דּוֹפֶן״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי פְּלִיגַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, הוּא אָמַר חֲדָא, וַאֲנָא אָמֵינָא חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִינַן. וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פְּלִיגִי, מַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין לָא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן, וְהָאָמַר רַב: הִלְכְתָא בְּכוּלֵּה פִּרְקִין מֵעֵת לְעֵת! אֶלָּא, לְמַאן דְּאָמַר לַעֲרָכִין, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר לְיוֹצֵא דּוֹפֶן? דּוּמְיָא דְּהָנָךְ: מָה הָנָךְ דִּכְתִיבָן, אַף הָנֵי נָמֵי דִּכְתִיבָן. וְאִידָּךְ, הַאי ״שֶׁבַּבֵּן וְשֶׁבַּבַּת״ — ״שֶׁבַּזָּכָר וְשֶׁבַּנְּקֵבָה״ מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַב יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶזְכֶּה וְאֶיסַּק וְאַגְמַר לִשְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵּיהּ דְּמָרַהּ. כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: אָמְרַתְּ הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר? אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא אֲמַרִי, מִדְּכוּלֵּיהּ פִּירְקִין תָּנֵי ״יוֹם אֶחָד״, וְהָכָא לָא קָתָנֵי — שְׁמַע מִינַּהּ מִסְתַּבְּרָא כְּוָתֵיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ יוֹצֵא דּוֹפֶן. בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן — אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הָעֶלְיוֹן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָּא הַתַּחְתּוֹן. גְּמָ' אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וַהֲלֹא בָּא! ״בָּא״ לְרַבִּי מֵאִיר, ״אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר״ לְרַבָּנַן. וְלִתְנֵי: ״בָּא הָעֶלְיוֹן — רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת״, וַאֲנָא יָדַעְנָא מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר הוּא! אִי לָא תְּנָא ״אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר״, הֲוָה אָמֵינָא: רוֹב נָשִׁים תַּחְתּוֹן אָתֵי בְּרֵישָׁא, וּמִיעוּט עֶלְיוֹן אָתֵי בְּרֵישָׁא; וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּלָא חָיְישִׁי לְמִיעוּטָא. וְהָנֵי מִילֵּי בִּסְתָמָא, אֲבָל הֵיכָא דְּבַדְקַן וְלָא אַשְׁכְּחַן — אֵימַר מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי מֵאִיר דְּעֶלְיוֹן קָדֵים. קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי אֶפְשָׁר. וַדַּאי אָתֵי, וּמִנְתָּר הוּא דִּנְתַר. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״, אֶלָּא לְרַבָּנַן, אִיפְּכָא מִבָּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁ״שָּׁדַיִם נָכוֹנוּ״ — בְּיָדוּעַ שֶׁ״שְּׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מֵאִיר, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״בַּעְשׂוֹת מִמִּצְרַיִם דַּדַּיִךְ לְמַעַן שְׁדֵי נְעוּרָיִךְ״, אֶלָּא לְרַבָּנַן, אִיפְּכָא מִבָּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ דַּדַּיִךְ — בְּיָדוּעַ שֶׁבָּאוּ נְעוּרַיִךְ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מַאי ״שְׁדֵי״? כּוּלֵּהּ בְּדַדֵּי כְּתִיב, וְהָכִי קָאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל:שני תבואות - מיעוט שני שנים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכלן ואוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחת ועוד יאכל תבואה השנית שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם: בשביעית נמי יעבוד - כגון נמכר בניסן וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם והוא יעבוד עד ניסן: לערכין - דהיכא דכתיב (ויקרא כ״ז:ז׳) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה דהא ומעלה כתיב אבל בן חמש שנים דלא כתיב אלא (שם) מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה ולא כתיב מבן חמש שנים ומעלה אי לא אשמועינן הכא מעת לעת הוה אמינא שנת חמש כלמעלה להכי אשמועינן הכא דבעינן ה' שנים מלאים בכלל ערך הראשון שהוא מועט: לפרקין דיוצא דופן - להיכא דלא תנן ויום אחד כגון בן עשרים ובת עשרים: מ"ט לא אמר ליוצא דופן - הואיל וס"ל נמי בהנך מעת לעת: דומיא דהנך - כלומר אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת מיהו האי שבבן ושבבת דמתניתין לא איירי בהן כלל דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי קתני דכתיבן הלכך ערכין נמי כתיבן אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא אלא הלכתא היא: שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא דכתיב (שם) ולנקבה עשרת שקלים אלא בן ובת לישנא דמתניתין היא בן עשרים ובת עשרים: אזכה ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אלעזר בן פדת: ואגמר שמעתא - דרבי יצחק בר נחמני: מפומיה דמרא - רבי אלעזר: מתני' בא סימן התחתון - שתי שערות סימן נערות: העליון - בוחל: או חולצת - גדולה היא שהשערות סימן מובהק ועליהן סמכינן ולקמן מפרש טעמא: אע"פ שאי אפשר - פרכינן בגמרא והלא בא: אבל אי אפשר כו' - דהא ודאי מדאתא עליון תחתון נמי אתא אלא שנשרו: גמ' בא לר"מ - דכיון דאמר ר"מ לא חולצת דקטנה היא מכלל דס"ל אפשר לעליון לבא קודם לתחתון: וליתני בא העליון - עד שלא יבא התחתון ולא ליתני אע"פ שאי אפשר: רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון - והאי דקאמר ר"מ קטנה היא משום דחייש למיעוטא שהעליון בא בקטנותה ורבנן אזלו בתר רובא הלכך מכי אתא עליון לא בעיא בדיקה דמסתמא תחתון אתא. וכיון דטעמייהו דרבנן משום רובא הוא ה"מ בסתמא היכא דלא בדקו: אבל היכא דבדקו ולא אשכחו - תחתון: אימא מודו - דקטנה היא וממעוטא היא קמ"ל כו': שדים נכונו - והדר ושערך צמח אלמא עליון זימנין דקדים: בעשות ממצרים דדיך - שהיו מצרים משחקים ביך וממעכין דדיך: למען שדי נעוריך - כדי להתאנף ולזנות ביך כשתהיה ראויה לאשה ותבואי לימי נערות. שדי לשון השלכה כלומר עדיין היו שערות נעוריך עומדים להשתלח ולצאת. אלמא דדים קדמי: ומאי שדי - דמשמע דעדיין היו לצאת: כולה בדדי כתיב - והאי שדי לשון שדים:ובשביעית נמי יעבוד. וא"ת הא תינח שנת ששית אלא בתחלה אימא ל' יום לפני ראש השנה יהיו חשובים שנה ומשם ואילך ה' שנים שלמים ויש לומר כיון דגלי קרא דששית הויא שנה שלמה הוא הדין דראשונה בעינן שלמה: רב גידל אמר רב לערכין. וא"ת כיון דבערכין מוקי לה א"כ הדרא קושיא לדוכתין דלרב גידל לא משכח רב תנא כוותיה וי"ל דקסבר רב תנא הוא ופליג: אמר ר"א הלכה כר' יוסי בן כיפר. וא"ת והא רבי אלעזר גופיה פסיק בפ"ק (לעיל נדה ח.) כרבי אליעזר בד' ותו לא וכ"ת דהך דהכא לא חשיב משום דר' יוסי בן כיפר קאי כוותיה הא חשיב נמי התם ההיא דד' נשים אע"ג דרבי יהושע קאי כוותיה אלא משום דרבי יהושע מרבי אליעזר קבלה הכא נמי רבי יוסי משמיה דרבי אליעזר קאמר לה וי"ל משום דהכא קאי רבי כוותיה כדקאמר וכן הורה רבי בלוד ולא מכח רבי אליעזר פסיק א"נ דוקא במשניות אמר בפ"ק דהלכתא כוותיה בארבע: בא סימן. ר"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת. וא"ת ולר' מאיר למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה ולעיל נמי דתנא איזהו סימנים ומפרש ר"ת דאבוחל קאי וי"ל דאיצטריך לענין עונשים וקידושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא כדקאמר בגמרא וא"נ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא התחתון וגדולה היא וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה: וחכ"א או חולצת או מתיבמת. אפילו היא קטנה מתיבמת לרבנן דר"מ דלא חיישי למיעוטא גבי ההיא דקטן וקטנה לא חולצין כו' אבל לחליצה בעינן שתהא גדולה כדאמר נמי התם יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ולית להו דרבי יוסי דאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קה:) אשה בין גדולה בין קטנה: