Niddah 30a · Talmud

מִכְּדֵי יְמֵי טׇהֳרָה כַּמָּה הָווּ? שִׁתִּין וְשִׁיתָּא. דַּל שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי דְּאַטְבְּלִינַן לַהּ, פָּשׁוּ לְהוּ שִׁתִּין נְכֵי חֲדָא. שִׁתִּין נְכֵי חֲדָא וּתְלָתִין וַחֲמֵשׁ — תִּשְׁעִין וְאַרְבַּע הָוְיָין, תִּשְׁעִין וַחֲמֵשׁ מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְפָנֵינוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּיָהֲבִינַן לַהּ טְבִילָה יַתִּירְתָּא. וּלְבֵית הִלֵּל, דְּאָמְרִי: טְבוּלַת יוֹם אָרוֹךְ לָא בָּעֵי טְבִילָה, תְּלָתִין וַחֲמֵשׁ מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? עֶשְׂרִים וּתְמָנְיָא, כְּדַאֲמַרַן. הָךְ שָׁבוּעַ חֲמִישִׁי מַטְבְּלִינַן כֹּל לֵילְיָא וְלֵילְיָא, אֵימַר: סוֹף נִדָּה הִיא. עַשְׂרָה שָׁבוּעִין לְמָה לִי? בִּתְמָנְיָא וּפַלְגָא סַגִּי! אַיְּידֵי דִּתְנָא פַּלְגָא דְּשָׁבוּעַ, מַסֵּיק לֵיהּ, וְאַיְּידֵי דִּתְנָא ״שָׁבוּעַ טָמֵא״, תְּנָא נָמֵי ״שָׁבוּעַ טָהוֹר״. וְהָאִיכָּא טְבִילַת זָבָה! דְּלִפְנֵי תַּשְׁמִישׁ קָחָשֵׁיב, דִּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ לָא קָחָשֵׁיב. וּלְבֵית שַׁמַּאי, דְּחָשֵׁיב דִּלְאַחַר תַּשְׁמִישׁ, נִיחְשׁוֹב נָמֵי טְבִילַת זָבָה! בְּלֵידָה קָמַיְירֵי, בְּזִיבָה לָא קָמַיְירֵי. וְהָאִיכָּא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב? יוֹלֶדֶת בְּזוֹב קָחָשֵׁיב, זִיבָה גְּרֵידְתָּא לָא קָחָשֵׁיב. (שבועתא) [שָׁבוּעַ] קַמָּא דְּאָתְיָא לְקַמַּן, לַיטְבְּלַהּ בְּיוֹמָא, דִּילְמָא כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא שְׁלִימוּ לַהּ סְפוּרִים דִּידַהּ! הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: בָּעֵינַן סְפוּרִים בְּפָנֵינוּ. סוֹף שָׁבוּעַ קַמָּא לַיטְבְּלַהּ! חַד בְּשָׁבוּעַ לָא קָמַיְירֵי. יוֹמָא קַמָּא דְּאָתְיָא לְקַמַּן לַיטְבְּלַהּ, דִּילְמָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם הִיא! בְּזָבָה גְּדוֹלָה קָמַיְירֵי, בְּזָבָה קְטַנָּה — לָא קָמַיְירֵי. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת, שְׁמַע מִינַּהּ: רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: בָּעֵינַן סְפוּרִים בְּפָנֵינוּ. וּשְׁמַע מִינַּהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן, שֶׁמָּא תָּבֹא לִידֵי סָפֵק. וּשְׁמַע מִינַּהּ: טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיָּהּ לִטְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה, וְלָא אָמְרִינַן טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה. מַתְנִי' הַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים — אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד, לְיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד — תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה, יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה, שֶׁהַזָּכָר נִגְמָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, וְהַנְּקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בְּרִיַּית הַזָּכָר וְאֶחָד בְּרִיַּית הַנְּקֵבָה — זֶה וָזֶה אַרְבָּעִים וְאֶחָד. גְּמָ' לָמָּה הוּזְכַּר זָכָר? אִי לִימֵי טוּמְאָה — הָא קָתָנֵי נְקֵבָה, וְאִי לִימֵי טׇהֳרָה

מכדי ימי טוהר כמה - משכה ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי: שתין ושיתא - ושבועים הרי פ' ומהני ס"ו טבילות כבר טבלה מהן ז' בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך: דל הני ז' פשו להו שתין נכי חדא - שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך י' שבועים הבאים ול"ה שטבלה בתוך ג' השבועים הראשונים שבעה בראשונה וכ"ח בשתים אחרונות הרי ל"ה ושתין נכי חדא הרי צ"ד: טבילה יתירתא - עד השתא הוה ס"ד דבאת לפנינו ביום כגון ביום ר"ח ניסן ואטבלוה לאורתא ומשכו פ' דילה ל' מניסן וכ"ט דאייר וכ"א דסיון כלים פ' יום הרי פ' טבילות בלילות וי"ד בימים של ב' שבועות הראשונות הרי צ"ד והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין השמשות לילה שהוא ר"ח ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה ומשכי נמי פ' שלה עד כ"א בסיון כאילו באתה ביום ראש חדש דאיכא לספוקי דילמא באותו בין השמשות ילדה והוא מר"ח וההיא טבילה דליל ראש חדש איתוספא לה נמצאו לה ח' טבילות בשבוע ראשונה וכ"ח דב' וג' הרי ל"ו. וקשיא לי אמאי נקט בין השמשות ה"ל לאוקמא שבאת לפנינו בלילה ומסתברא דלהכי נקט בין השמשות דדק בלישנא דמתני' דנקט ג' שבועים טהורים הילכך כי איכא בין השמשות איכא למיקרי יום זה טהור דשמא בין השמשות יממא הוא ומיום שעבר הוא והיום הזה כולו טהור ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד מהך משום דבין השמשות ספק ליליא: ל"ה - דקאמרי ב"ה מאי עבידתייהו. ומשני עשרין ותמניא הויין: כדאמר - י"ד בימים וי"ד בלילות וכולן משום ספק סוף ימי טומאה. והוא הדין דלב"ה הוו להו עשרין ותשע דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות איכא ט"ו טבילות בלילה משום ספק בין השמשות והאי דלא מותבינן ליה לקמיה משום דאותבינן אחריתי ומשנינן חד בשבוע לא קמיירי והך נמי חדא בשבוע היא: האי שבוע ה' - שאינה רואה בו כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה ומטבלינן לה בכל לילות דשבוע ד' ראתה בכל יום ויום ראשון דילמא תחלת נדה היא וטובלת לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע ה' וליל שני נמי טבלה דילמא יום ראשון של שבוע רביעי מימי טוהר הוא ויום ב' הואי תחלת נדה והאידנא הוי ליל טבילתה וכן כולהו והוו להו שבעה טבילות. והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה אלא ב"ה טבילות דלאחר ל"ה דהוא ליל תשמיש לא קחשיב דכל טבילות דב"ה קודם תשמיש נינהו והכי אמר לקמן: בתמניא ופלגא סגיא - לבד הג' שבועות דטהורה דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים והוא באמצע שבוע תשיעי של י' שבועים: שבוע - תשיעי טמא הוא: טבילת זבה - דכל שבוע טמא איכא לספוקי בזיבה לבד משבוע רביעי שאי אתה יכול לספקו בכך כדפרישית לעיל שאין זבה אלא לאחר נדות וזו לא ראתה כלום עד הרביעי וכל שבוע טהור איכא לספוקי בימי ספירת זיבתה ובעיא למטבל ביום ז' של כל שבוע טהור: ר"ע - דפרק אחרון (לקמן נדה דף סט.): סוף שבוע ראשון - ביום השביעי ליטבלה ביום דילמא בין השמשות יום הוא ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור ואיכא ז' ספורים לפנינו: חדא - טבילה בשבוע לא קמיירי. וה"ה דהוה לן לאותובי לב"ה דליחשוב עוד טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה הואיל ובין השמשות באתה אלא האי שינויא גופיה אית בה דחדא בשבוע לא קמיירי הילכך לא פריך: מתני' המפלת - שליא: ליום מ' - לטבילתה: אינה חוששת לולד - שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל מ' יום: ולנדה - דילמא ליכא ולד. ובגמ' מפרש למה הוזכר זכר: תשב לזכר - ז' ימי טומאה ואפילו בלידה יבשתא אבל שבועים דנקבה ליכא לספוקי כדקתני טעמא שיצירת נקבה לפ"א: גמ' הא קתני נקבה - דה"ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה: אי לימי טוהר - להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר:

עשרים ותמניא כדאמרן. אף על גב דכ"ט הויין עם טבילה יתירתא דבין השמשות שבאתה לפנינו פ"ה דההיא טבילה יתירתא דהויא חדא בשבוע לא קחשיב ואין נראה דהא ב"ש חשבי לה אלא ודאי לא חשיב טבילה יתירתא חדא בשבוע כיון שלא היתה בפנינו אלא עכשיו ונראה כמו שפי' רש"י בתשובתו דב"ה לא חשיב טבילה דליל תחלת שבוע ג' דכיון דתו לא מטבלינן להנדה לא מיקריא חדא בשבוע אבל לב"ש דמטבילין לה בלילות לא הוי חדא בשבוע: והאיכא טבילת זבה. עדיפא הוה מצי למיפרך דכל שבועים טהורים ניטבל לה בלילותא משום נדה דהשתא לא פריך אלא חדא בשבוע ונראה כגירסת ר"ח דגריס אי הכי כל שבועים טהורים נמי והיינו הך פירכא דפריך ומשני דלפני תשמיש קחשיב: יומא קמא דאתיא לקמן נטבלה דילמא שומרת יום היא. וא"ת והא אמר דחד בשבוע לא קמיירי וי"ל דהשתא לא הויא חד בשבוע דהא איכא נמי טבילה בסוף שבוע ועוד דמשום חששא דשומרת יום טובלת גם ביום שני דשמא עכשיו ראתה כשבאת לפנינו ועוד מטעמא דשומרת יום נטבלה כל שבוע קמא דכל יומא מספקא בסוף לידה ולא סלקא לשימור דאין ימי לידה עולים לימי ספירת זיבתה ומיהו קשה דהוה מצי למיפרך מכל שבוע כדפרישית ולא פריך אלא מיומא קמא: שמע מינה תלת. הוה מצי למינקט שמע מינה דימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה אלא אר"ת דפשיטא ליה להש"ס שאין עולין דקי"ל כאביי בסוף פרק בנות כותים (לקמן נדה לז.) והוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולקמן נפרש בע"ה ותימה דהך ברייתא סברה דלב"ש וב"ה אין עולין ובפרק בנות כותים (נדה לה:) גבי פלוגתא דרב ולוי אי שתי מעיינות הן או מעיין אחד איכא ברייתא דלב"ש ולב"ה עולין וי"ל דתרי תנאי הוא אליבייהו: ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה. כך פסק ר"ח דהלכה כב"ש וב"ה ותימה דפשיטא דר' יוסי בר' יהודה יאמר דלא פליגי עליה ב"ש וב"ה ומעשים בכל יום שאין לך אשה טובלת בזמן טבילת נדה ולא בזמן טבילת שומרת יום כנגד יום וזבה ובפ' בתרא (לקמן נדה דף סז:) נמי אמר מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו ניטבלינהו ביממא דז' משמע שלא היו טובלין ביום בשום פעם ורבינו אליהו הזקן שיסד באזהרות טבילה בזמנה על ד' גדילים כולו יסד דלא כהילכתא דה"נ יסד כר"א (סנהדרין דף מה.) דאמר כל נסקלין נתלין דדריש ריבוי ומיעוט וקי"ל דדרשינן כללי ופרטי דהא קיימא לן דקרקע אינה נגזלת:

נדה ל.

Navigate the library