Niddah 5b · Talmud

מִפְּקִידָה לִפְקִידָה מִיבַּעְיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: מֵעֵת לְעֵת — חַשּׁוּ בַּהּ רַבָּנַן לִפְסֵידָא דִטְהָרוֹת, אֲבָל מִפְּקִידָה לִפְקִידָה — לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. כֵּיצַד דַּיָּה שְׁעָתָהּ וְכוּ׳. לְמָה לִי לְמִיתְנֵי: ״הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וַעֲסֻקָה בִּטְהָרוֹת״? לִיתְנֵי: ״הָיְתָה עֲסוּקָה בִּטְהָרוֹת וּפָרְשָׁה וְרָאֲתָה״! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּדַיָּהּ שְׁעָתָהּ, הָא מֵעֵת לְעֵת — מִטָּה נָמֵי מְטַמְּיָא. מְסַיַּיע לֵיהּ לִזְעֵירִי, דְּאָמַר זְעֵירִי: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה עוֹשָׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. מִכְּדִי הַאי מִטָּה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל הוּא, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל — סְפֵקוֹ טָהוֹר! תַּרְגְּמַהּ זְעֵירִי כְּשֶׁחַבְרוֹתֶיהָ נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ בַּמִּטָּה, דְּהָוְיָא לַיהּ יַד חַבְרוֹתֶיהָ. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְפֵק טוּמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם — נִשְׁאָלִין עָלֶיהָ, אֲפִילּוּ בִּכְלִי מוּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַבְרוֹתֶיהָ נוֹשְׂאוֹת אוֹתָהּ בַּמִּטָּה. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סְפֵק טוּמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם — נִשְׁאָלִים עָלֶיהָ, אֲפִילּוּ בִּכְלִי הַמּוּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע כְּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל. מֵיתִיבִי: הָיָה מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ, וּטְהָרוֹת וְטוּמְאוֹת בְּצִדּוֹ, וּטְהָרוֹת וְטוּמְאוֹת לְמַעְלָה מֵרֹאשׁוֹ, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע — טָהוֹר, וְאִם אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע — טָמֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אוֹמְרִים לוֹ: ״שְׁנֵה״, וְשׁוֹנֶה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹנִים בִּטְהָרוֹת. אַמַּאי? הָא סְפֵק טוּמְאָה הַבָּאָה בִּידֵי אָדָם הוּא! בַּר מִינֵּיהּ דְּהַהִיא, דְּתָנֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טָהוֹר. גּוּפָא: אָמַר זְעֵירִי: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְּגָדִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא אֲבִימִי מִבֵּי חוֹזָאֵי, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: מֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה — מִשְׁכָּבָהּ וּמוֹשָׁבָהּ כְּמַגָּעָהּ. מַאי לָאו, מָה מַגָּעָהּ לֹא מְטַמֵּא אָדָם, אַף מִשְׁכָּבָהּ לֹא מְטַמֵּא אָדָם! אָמַר רָבָא: וְתִסְבְּרָא? קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה כְּלִי חֶרֶס הַמּוּקָּף צָמִיד פָּתִיל, הַנִּיצּוֹל בְּאוֹהֶל הַמֵּת, אֵינוֹ נִיצּוֹל בְּמֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה — מִשְׁכָּבוֹת וּמוֹשָׁבוֹת, שֶׁאֵינָן נִיצּוֹלִין בְּאֹהֶל הַמֵּת, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵין נִיצּוֹלִין בְּמֵעֵת לְעֵת שֶׁבְּנִדָּה? וְהָא אֲבִימִי מִבֵּי חוֹזָאֵי מַתְנִיתָא קָאָמַר! אֵימָא: מִשְׁכָּבָהּ וּמוֹשָׁבָהּ

מפקידה לפקידה - דשחרית היום דזמן מועט מבעיא: טעמא משום דיה שעתה - משום דיש לה וסת הא אם אין לה וסת דמטמיא מעת לעת מטה נמי טמאה כמשכב נדה עצמה שמטמא אדם הנוגע בו טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״א) וכל (אשר יגע) במשכבה יכבס בגדיו: ה"ג לטמא אדם לטמא בגדים - שהאדם מטמא בגדים שעליו ואע"פ שלא נגעו בגדים במטה: מכדי הך מטה דבר שאין בו דעת לישאל הוא - ומעת לעת ספק טומאה הוא וכל שאין בו דעת לישאל כו' דבשלמא אטהרות בלא מטה ניחא דכיון דהיא עסוקה בהן ואוחזתן בידה הוו להו כידה והיא יש בה דעת לישאל אלא מטה כיון דע"ג קרקע מונחת דלאו בידה הוא וספקו טהור דכל ספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה וסוטה יש בה דעת לישאל: כשחברותיה נושאות אותה במטה - באותו מעת לעת דהויא ליה הך מטה ביד חברותיה שיש בה דעת לישאל הלכך טמאה: הבאה בידי אדם - כגון זו דטומאה על ידה באה וכגון נושא שרץ בידו ספק נגע בכלי המונח ע"ג קרקע ספק לא נגע ואע"פ שאדם לא היה עסוק בכלי המיטמא הואיל והטומאה באה ע"י אדם ספק נגעה הטומאה בכלי ספק לא נגעה חשבינן לה כמו שיש בה דעת לישאל וברה"י ספקו טמא: נשאלין - כלומר טמא: כמי שיש בו דעת לישאל - וכי אמרינן דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור כגון שרץ המוטל אצל כלי ע"ג קרקע ספק נגע ספק לא נגע: היה מתעטף בטליתו וטהרות בצדו - והוא היה טמא ספק טימא טהרות בטלית כשהגביהו על כתפו ספק לא נגע או טמאות בצדו כגון שרץ והוא טהור ספק נטמא טליתו ספק לא נטמא: טהור - קס"ד דאפילו ברה"י משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל ואע"ג דבאה בידי אדם הואיל וטהרות מונחות על גבי קרקע ואין אוחזן בידו אין נשאלין עליהם: שנה - פעם אחרת אם יגע עכשיו בידוע שנגע בתחלה: אין שונין - שמא עכשיו נגע וקודם לכן לא נגע או חילוף: כמגעה - בכלי שנגעה בו נדה שאינו מטמא אדם שהרי ראשון הוא ואינו מטמא אדם אלא אב הטומאה: אף משכבה לא מטמא אדם - וקשיא לזעירי דאמר משכבה ומושבה מטמא אדם אף לטמא בגדים: כלי חרס - ניצול באהל המת דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור: אינו ניצול - אם הסיט בתוך מעת לעת טמא כאילו הסיטתה לאחר ראייתה כדתניא בברייתא לקמן: אינו דין שאינן ניצולין במעת לעת - שיטמאו כמשכב נדה עצמה אדם ובגדים שעליו:

מסייע ליה לזעירי. תימה דממתני' לא שמעינן לטמא אדם ובגדים: מכדי מטה אין בו דעת לישאל. מטהרות לא פריך דכיון שעסוקין בהן מיקרי שפיר יש בו דעת לישאל כדפירש הקונטרס: כשחברותיה נושאות אותה במטה. משמע הכא דפשיטא דכיון דחברותיה נושאות אותה במטה דמקרי מטה דבר שיש בו דעת לישאל ותימה לריב"א דבסוף פ"ק דפסחים (דף יט.) קאמר ועל המחט שנמצא בבשר שהסכין והידים טהורות ומוקי לה במחט טמא מת וטהורות משום דעזרה רה"ר הוא אבל אי הוה רה"י הוה טמא ופריך אמאי והא אין בו דעת לישאל הוא דאמר כרבי יוחנן דאמר ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה והשתא מאי מקשה התם ומה צריך לאתויי הך דרבי יוחנן דכיון דאדם תופס את הסכין חשוב דבר שיש בו דעת לישאל אפילו בלא רבי יוחנן כדמשמע הכא וי"ל דהכא חשיב טפי דבר שיש בו דעת לישאל כשחברותיה נושאות אותה במטה משום דנדה נמי המטמאה יש בה דעת לישאל אי נמי משום שגם חברותיה הנושאות גם הם טמאות במשא הנדה אבל התם אין האדם טמא אלא הסכין שנגע במחט והשתא נמי אתי שפיר דפריך בסמוך לרבי יוחנן מהיה מתעטף בטליתו ולא פריך נמי לזעירי משום דאדם התופס הטלית לא דמי לחברותיה שגם הן טמאות ויש בהן דעת לישאל[או משום שהנדה הטמאה יש בה דעת לישאל]: ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ואפילו בכלי המונח ע"ג קרקע. וא"ת מאי קמ"ל רבי יוחנן מתני' היא (טהרות פ"ג מ"ח) תינוק שנמצא בצד העיסה כו' דחכמים מטמאין משום דעשו לתינוק כיש בו דעת לישאל אע"פ שהעיסה אין בה דעת לישאל ובמס' טהרות פ"ד (מ"ט) תנן טמא שפשט רגלו לבין המשקין ספק נגע ספק לא נגע טמא ברה"י עוד תנן התם בסיפא היה מקל בידו ובראשו מלאה משקין טמאין וזרקה לבין הככרות ספק נגע בו טהור וטעמא משום דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק [לטמא אחרים] דרבנן כדמפרש התם הא לאו הכי ספקו טמא וי"ל דמצי למימר שהעיסה והמשקין והככרות בידי אדם וקמ"ל רבי יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע: היה מתעטף בטליתו. פירוש טליתו טמא וטהרות בצדו או טליתו טהור וטמאות בצדו כגון שרץ ואינו יודע אם נגע בו או טומאה וטהרות לפניו וטליתו טהור ואינו יודע אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות וקמ"ל דלא הוי ספק ספקא שמא לא נגע הטלית בשרץ ואפילו נגע ספק לא נגע בטהרות דאם נגע בשרץ כמו כן נגע בטהרות: ואם אי אפשר אא"כ נגע טמא. וא"ת פשיטא כיון דאי אפשר ודאי נגע וי"ל דלאו א"א כלל קאמר אלא כלומר קרוב לודאי ובתוספתא נמי תניא אם אי אפשר אא"כ נגע ספקו טמא מדקאמר ספקו טמא משמע דלא הוי ודאי נגע וכן מדקאמר רבן שמעון בן גמליאל אומרים לו שנה דליכא למימר דארישא קאי דקאמר ספקו טהור וקאמר איהו אומרים לו שנה ואם נגע טמא דא"כ לא הוי פליגי רבנן לומר אין שונין בטהרות דבפרק הרואה (לקמן נדה נח.) אמרינן דדוקא להקל אין שונין אבל להחמיר שונין וכן בריש שחיטת חולין (דף ב:) אמרינן אי אמר ברי לי שלא נגעתי לאו דוקא ברי דעזרה רה"ר כדאמרינן בפסחים (דף): ומה כלי חרס שהוא מוקף צמיד פתיל. וא"ת ונימא דיו כמשכבות דאהל המת דלא מטמא אדם ובגדים או דיו ככלי חרס דמעת לעת ועוד נימא פכין קטנים יוכיחו דטמאים במת וטהורים במעת לעת שבנדה דלא אתו לכלל מגע אף משכבות כמו כן ומיהו רש"י פי' דהכי עביד ק"ו ומה כלי חרס שטהור באהל המת טמא במעת לעת שבנדה כמו בנדה עצמה משכבות ומושבות דטמאים באהל המת אינו דין שיטמאו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה ומיהו אכתי קשה מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה כדפריך בפ' כשם (סוטה כט:) או שכן מטמא מאוירו וי"ל טהרות דשאר כלים יוכיחו שאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה וטמאין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה שהם ראשונים דהא פשיטא ליה דאפילו משכבות טמאין במעת לעת כדאמר בברייתא ועביד ק"ו לטמא אדם ובגדים ולא מצי למיעבד הכי ק"ו ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו ככל טמאות טמא תוכו במעת לעת שבנדה כנדה עצמה משכבות לא כל שכן כדאמר בפרק בהמה המקשה (חולין עא:) אטו מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן והתם מפורש הפשט: [ה"ג הניצול באהל המת כו' – תימה הא דאינו ניצול במעת לעת היינו בהיסט דחשיב כאילו נגע בתוכו דמריבויא דמגע אתי ובמגע אהל המת נמי טמא דכך צ"ל (כר"ע) דקאמר מה פכין קטנים שטהורים בזב א"ד שטימא באהל המת נימא כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח דהא טהור מן המדרס]:

נדה ה:

Navigate the library