Niddah 53b · Talmud

וַהֲדַר חָיֵיל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהַאי תַּנָּא סָבַר, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵישָׁךְ שָׁיֵיךְ בִּדְרַבִּי יְהוּדָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאָה כֶּתֶם — מְטַמְּאָה עַצְמָהּ וְקָדָשִׁים לְמַפְרֵעַ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קָדָשִׁים — מְטַמְּאָה, עַצְמָהּ — אֵינָהּ מְטַמְּאָה, שֶׁלֹּא יְהֵא כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ. וְהָא מָצִינוּ, כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ לְעִנְיַן קָדָשִׁים! אֶלָּא תָּנֵי הָכִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף קָדָשִׁים אֵינָהּ מְטַמְּאָה, שֶׁלֹּא יְהֵא כִּתְמָהּ חָמוּר מֵרְאִיָּיתָהּ לְכׇל דָּבָר. תָּנוּ רַבָּנַן: רָאֲתָה כֶּתֶם, וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם — תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּיתָהּ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דְּבָרָיו מִדְּבָרַי, שֶׁהוּא — מְתַקְּנָהּ, וַאֲנִי — מְעַוְּותָהּ. מְתַקְּנָהּ? עַוּוֹתֵי מְעַוֵּית לַהּ! אָמַר רָבִינָא: אֵיפוֹךְ. רַב נַחְמָן אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ, שֶׁהוּא מְתַקֵּן הִלְכוֹתֶיהָ לִידֵי זִיבָה, וַאֲנִי מְעַוֵּות הִלְכוֹתֶיהָ לִידֵי זִיבָה. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַבִּי אַסִּי: כְּתָמִים צְרִיכִין הֶפְסֵק טׇהֳרָה אוֹ לָא? אִשְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵי. זִימְנִין אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָאָמַר: תּוֹלָה כִּתְמָהּ בִּרְאִיָּיתָהּ מֵעֵת לְעֵת, דִּבְרֵי רַבִּי. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְהוּא שֶׁבָּדְקָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּדְקָה. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּלָל דִּכְתָמִים צְרִיכִין (הפסקת) [הֶפְסֵק] טׇהֳרָה? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְהָא זִימְנִין סַגִּיאִין (בעא) [בְּעַאי] מִינָּךְ, וְלָא אֲמַרְתְּ וְלָא מִידֵּי, דִּלְמָא אַגַּב שִׁיטְפָךְ אָתְיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַגַּב שִׁיטְפַאי אָתְיָא לִי. מַתְנִי' הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה, תְּחִלַּת זִיבָה וְסוֹף זִיבָה. יוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר, וְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לְכוּלָּן — הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַשּׁוֹטוֹת, בֹּאוּ וְתַקְּנוּ אֶת הַפִּקְּחוֹת. גְּמָ' תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף נִדָּה? תְּחִלַּת נִדָּה וְסוֹף זִיבָה הִיא! אָמַר רַב חִסְדָּא: הָכִי קָאָמַר — הָרוֹאָה יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, תְּחִילַּת נִדָּה וְסוֹף זִיבָה. וּבַשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ — סוֹף נִדָּה וּתְחִלַּת זִיבָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: עַד שֶׁאַתֶּם מְתַקְּנִין אֶת הַשּׁוֹטוֹת כּוּ׳. הָנֵי

והדר - מתחיל דרבי יוסי וספקא הוא: מישך שייך בדרבי יהודה - מובלע הוא בתוך של רבי יהודה וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה הרי בדקה בשניהם: מטמאה עצמה - הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים: למפרע - עד שעת הכבוס: חמור מראייתה - למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכתמה עד שעת הכבוס: והא מצינו כו' - דהא מודה ר"ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס: ראתה כתם ואח"כ ראתה דם - תוך מעת לעת: תולה כתמה בראייתה - ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא: יומו - אם ראתה בו ביום תולה ואם שקעה חמה אף על פי שראתה בתוך מעת לעת אינה תולה: שהוא מתקנה - מיקל עליה וכיון דכתמים דרבנן נראין דברי המיקל. ולקמן פריך עוותי מעוות לה דהא ר"ש בן אלעזר מחמיר: איפוך - ואימא נראין דברי מדבריו: הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה - לענין זיבה הוא מיקל דלדידיה היכא דלא חזיא בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה ומונה ימי נדות מיום ראייתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה לרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לליל שביעי לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה הוו ימי זוב ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור תשיעי יום כנגד יום ואם תראה שנים עמו תהא זבה ולר"ש סוף נדה הוא ולא מצריך שימור ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה נמצא אני מביאה ע"י כתמה לזיבה אבל איהו לא: צריכין הפסק טהרה - בשביעי לטבול בערב צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה או לא: זימנין - פעם אחרת: אשכחיה - רבי זירא לרבי אסי: דיתיב וקאמר - הך מלתא דרבי ומפרש עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידה והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה דכיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסדא בהכי: א"ל - רבי זירא לרבי אסי מדפליגי רבי יוחנן ור"ל לענין תליא בבדקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום שביעי לכתמה ולהפסיק בטהרה: שיטפך - ריהטך: מתני' הרואה יום אחד עשר בין השמשות - וספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה ותחלתו נדה: תחלת נדה וסוף נדה כו' - ובגמרא פריך תחלת נדה וסוף זיבה היא והויא טועה ובע"כ תשב שבעה ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה סוף זיבה הואי והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה ואם שלשה תראה נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה הואי והשתא זבה וצריכה שבעה נקיים ולא תשב ארבעה והן וכן לעולם היא מקולקלת ותקנתה כדמפרש בערכין (דף ח.): יום ארבעים לזכר ויום שמונים ללידת נקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזה מאלו שתראה בין השמשות הוי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור ואם תראה ליום שמיני ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין: את השוטות - את הטועות כגון אלו שראו בשעת הספק: באו ותקנו את הפקחות - הרואות בשעה ודאית וצריכין אנו לתקן פתחיהן ולפרש ימי שימורן ותשמישן כדמפרש בברייתא בגמרא:

עצמה וקדשים. פירש בקונטרס עצמה לטהרות ותימה אמאי איצטריך למתני קדשים דכ"ש הוא וי"ל דמשום רשב"א נקטיה דמסיק דאפילו קדשים אינה מטמאה א"נ תנא קדשים לגלויי דעצמה אף לטהרות ומיהו לישנא דעצמה לא משמע לטהרות ועוד קשה לרשב"א אכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהא איהו גופיה אמר בסמוך דתולה בראיית יומו אבל כתם שמצאה ביום שלפני הראייה טמאה למפרע ומקולקלת למניינה משעת כבוס ונראה לפרש דעצמה היינו שמקולקלת למניינה משעת כבוס ורשב"א פליג אתרוייהו דאינה מקולקלת למניינה ולא מטמאה קדשים אלא מעת לעת והא דקאמר רשב"א בסמוך דתולה כתמה בראיית יומו הא כתם דאתמול לא תליא בראייה לאו משום שתהא מקולקלת בכתמה דאתמול משעת כבוס אלא ע"י ראייה דהשתא וכתם דאתמול היא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מכתם וא"ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת למניינה מעל"ע אבל בראייתה אע"ג דלקדשים ולטהרות מטמאה מעל"ע מ"מ אינה מקולקלת דמונה מיום שראתה וי"ל דלא חייש רשב"א אלא שלא יהיה כתמה חמור מראייתה בזמן לטמאות יותר מעל"ע: איפוך. פ"ה נראין דברי מדבריו א"נ איפוך שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף: שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פ"ה דלר"ש אם ראתה בח' וט' וי' לכתמה לא הויא זבה ולרבי דתולה כתמה בראייתה הויא זבה ואין נראה דלר"ש נמי הויא מקולקלת למניינה כדפרישית לעיל ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא ממציאת הכתם מעל"ע ומה שפירש נמי דלרבי טובלת בשביעי לכתמה ומשמשת אין נראה להקל כולי האי ולא תלינן כתמה בראייתה ונראה כפר"ח כשמצאה הכתם ביום הראייה לרבי דתלי כתמה כל מעת לעת בראייה היא מקולקלת כל מעת לעת והויא כאילו ראתה שני ימים יום הראייה ויום שלפניו ואם ראתה גם למחר הויא זבה אם עומדת בימי זובה ולר"ש דלא תלי אלא יומו א"כ לא חשבינן כאילו ראתה אתמול ולא תהיה זבה עד שתראה עוד שני ימים והיינו ר"ש מתקנה ורבי מעוותה דר"ש מיקל טפי ומיהו אם ראתה היום ואתמול ומצאה כתם רבי שמעון מחמיר כדפירשנו: צריכה הפסק טהרה. פ"ה צריכה בדיקה להפסיק בשביעי לכתמה כדי לטבול בערב ופירש דלר"ל אם בדקה בשביעי לכתמה דגליא דעתה דכתמה מראייתה הוא אבל לא בדקה ומונה מן הראייה פירש לפי שיטתו ואין נראה דאין לה לטבול בליל שמיני לכתמה דרבי לא אמר שתולין כתמה בראייתה בודאי אלא בספק כדפי' ותו היכי מוכח מהכא דבכתם צריכה בדיקה בשביעי דשאני הכא שראתה ראייה ודאית ותו אדרבה מדקאמר רבי יוחנן אע"פ שלא בדקה בשביעי לכתמה טובלת לערב א"כ אינה צריכה בדיקה ונראה לפרש צריכה הפסקת טהרה בין הכבוס למציאת הכתם דדלמא הא דתלי רבי כתמה בראייתה ולא מטמא משעת כבוס היינו כשבדקה בין כבוס למציאת הכתם וקאמר ריש לקיש והוא שבדקה פירוש סמוך למציאת הכתם תוך מעת לעת אבל אם יש מעת לעת מבדיקה למציאת הכתם מטמאין לה למפרע עד שעת הבדיקה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה פירוש סמוך אלא יש מעת לעת בין בדיקה למציאה אפילו הכי תלינן הכתם בראייתה כיון דמשעת כיבוס ליכא מעת לעת נמי ליכא אלמא לכולי עלמא צריכה הפסק דאין נראה לומר דלרבי יוחנן אע"פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי לא הוה פליג אריש לקיש:

נדה נג:

Navigate the library