Niddah 26a · Talmud

גַּבֵּי בְּכוֹרוֹת, לְמַאי הִלְכְתָא? לַבָּא אַחֲרָיו — בְּכוֹר לְנַחֲלָה, וְאֵין בְּכוֹר לְכֹהֵן. סַנְדָּל דִּתְנַן גַּבֵּי כָּרֵיתוֹת, לְמַאי הִלְכְתָא? שֶׁאִם תֵּלֵד וָלָד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וְסַנְדָּל דֶּרֶךְ רֶחֶם — דְּמַיְיתָא קׇרְבָּן אַסַּנְדָּל. וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: יוֹצֵא דֶּרֶךְ דּוֹפֶן וָלָד מְעַלְּיָא הוּא — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁאִם תֵּלֵד וָלָד בְּגַיּוּתָהּ, וְסַנְדָּל לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּירָה — דְּמַיְיתָא קׇרְבָּן אַסַּנְדָּל. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, וּמִי אִיתַנְהוּ לְהָנֵי שִׁינּוּיֵי? וְהָא תַנְיָא: כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין — אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא כְּרוּכִין! אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינָּה, מִכְרַךְ כָּרֵיךְ לֵיהּ וָלָד לְסַנְדָּל אַפַּלְגֵיהּ, וּמְשַׁלְחֵיף לֵיהּ כְּלַפֵּי רֵישֵׁיהּ. גַּבֵּי בְּכוֹרוֹת, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ רָאשֵׁיהֶם, דְּסַנְדָּל קָדֵים וְנָפֵיק. גַּבֵּי כָּרֵיתוֹת, שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתֵיהֶם, דְּוָלָד קָדֵים וְנָפֵיק. רַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מְצוּמְצָמִין, וְאֵיפוֹךְ שְׁמַעְתָּתָא. גַּבֵּי בְּכוֹרוֹת — שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ מַרְגְּלוֹתֵיהֶם, וָלָד דְּאִית בֵּיהּ חִיּוּתָא סָרֵיךְ וְלָא נָפֵיק, סַנְדָּל דְּלֵית בֵּיהּ חִיּוּתָא שָׁרֵיק וְנָפֵיק. גַּבֵּי כָּרֵיתוֹת — שֶׁיָּצְאוּ דֶּרֶךְ רָאשֵׁיהֶן, וָלָד דְּאִית בֵּיהּ חִיּוּתָא מִדְּנָפֵיק רֵישֵׁיהּ הָוְיָא לֵידָה, סַנְדָּל עַד דְּנָפֵיק רוּבֵּיהּ. מַתְנִי' שִׁלְיָא בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא, לֹא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד, אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִימּוֹק הַוָּלָד, עַד שֶׁלֹּא יָצָא. גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁלְיָא — תְּחִלָּתָהּ דּוֹמָה לְחוּט שֶׁל עֵרֶב, וְסוֹפָהּ דּוֹמָה כְּתוֹרְמוֹס, וַחֲלוּלָה כַּחֲצוֹצֶרֶת, וְאֵין שִׁלְיָא פְּחוּתָה מִטֶּפַח. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שִׁלְיָא דּוֹמֶה לְקוּרְקְבָן שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין, שֶׁהַדַּקִּין יוֹצְאִין מִמֶּנָּה. תַּנְיָא: רַבִּי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְמִן חַבְרַיָּא — חֲמִשָּׁה שִׁיעוּרָן טֶפַח, וְאֵלּוּ הֵן: שִׁלְיָא, שׁוֹפָר, שִׁדְרָה, דּוֹפֶן סוּכָּה, וְהָאֵזוֹב. שִׁלְיָא — הָא דַּאֲמַרַן. שׁוֹפָר — דְּתַנְיָא: כַּמָּה יְהֵא שִׁיעוּר שׁוֹפָר? פֵּירֵשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיֵרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן טֶפַח. שִׁדְרָה מָה הִיא? דְּאָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא יוֹצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח. דּוֹפֶן סוּכָּה — דְּתַנְיָא: שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן, שְׁלִישִׁית אֲפִילּוּ טֶפַח. אֵזוֹב — דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵזוֹב טֶפַח. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: דָּרֵישׁ שֵׁילָא אִישׁ כְּפַר תְּמַרְתָּא — תְּלָת מַתְנְיָתָא, וְתַרְתֵּי שְׁמַעְתָּתָא, שִׁיעוּרָא טֶפַח. תַּרְתֵּי? חֲדָא הִיא! אָמַר אַבָּיֵי: אֵימָא — אָמַר רַבִּי חִיָּיא: אֵזוֹב טֶפַח. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח מְרוּבָּע — מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וְחוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה. טֶפַח קָאָמְרִינַן, טֶפַח עַל טֶפַח לָא קָאָמְרִינַן. וְהָא אִיכָּא אֶבֶן הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר טֶפַח, וּמִן הַכִּירָה שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת — חִבּוּר! כִּי קָאָמְרִינַן הֵיכָא דִּבְצִיר מִטֶּפַח לָא חֲזֵי, אֲבָל הָכָא, כׇּל שֶׁכֵּן דִּבְצִיר מִטֶּפַח — יַד תַּנּוּר הוּא. וְהָאִיכָּא

גבי בכורות - דקתני (בכורות דף מו.) המפלת סנדל הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן: למאי הלכתא - קס"ד לבא אחריו לסוף שנה או לסוף שנתיים קמיירי ול"ל סנדל והלא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו ומשני לבא אחריו כלומר לכך הוזכר סנדל אם יצא ולד שעמו אחריו הוי בכור לנחלה ולא בכור לכהן: גבי כריתות - בפ"ק (כריתות דף ז:) לענין חיוב קרבן: למאי הלכתא - תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן: ולד יוצא דרך דופן - ע"י סם לא מיחייבה קרבן דכתיב גבי קרבן (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת: ולר' שמעון כו' - לקמן בפ' יוצא דופן (נדה דף מ.): כשהן יוצאין - סנדל וולד שעמו: כרוכין - דבוקין זה בזה ולא דבוקין ממש ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתיים: שמע מינה - מדהוזכר סנדל גבי כריתות משום גירות וכגון שיצא ולד תחלה ואחר כן סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקמינן לעיל דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאין שמע מינה אין שוכבין זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכין דקתני הכי הוא מכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טיבורו של סנדל: ומשלחיף ליה כלפי רישיה - כלומר דחפו ולד בראשו לסנדל כלפי חוץ: גבי בכורות - דבעינן שיצא הסנדל תחילה כגון שיצאו דרך ראשיהן כו': מצומצמין - שוכבין זה אצל זה: ואיפוך שמעתתא - מימרא דרב פפא דאמר בבכורות שיצאו דרך ראשיהן: סריך - אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם: שריק - מחליק: הויא לידה - דקיימא לן בהאי פירקא (דף כח.) יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל סנדל עד דנפיק רובא דאין ראש נפל חשוב דהכי אמרינן בבכורות (דף מו:) אין הראש פוטר בנפלים ואדנפיק סנדל נתגיירה וטבלה: מתני' הבית טמא - משום אהל המת דולד הוה בה ומת: נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב: גמ' וסופה - כשהיא הולכת ורווחת הויא רחב כתורמוס. לישנא אחרינא גרסינן בתוספתא וראשה דומה כתורמוס: שיאחזנו בידו - אחיזה אית בה טפח שהטפח ארבע אצבעות בגודל: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח - לבד אורך העלין. שדרה קרי כל זמן שהעלין הולכין ומתחברין ומוסיפין ואחר שכלתה השדרה גבוהין אורך העלין למעלה: חדא היא - דליכא שמעתתא אלא האי דשדרה דאמר ר' יוחנן: אמר אביי - לא תימא תני ר' חייא אזוב טפח דמשמע מתני' היא אלא אימא אמר רבי חייא ומנפשיה קאמרה ורבי חייא תנא ואמורא הוא והיכא דאמר מנפשיה בלשון מימרא הויא שמעתא: טפח על טפח על רום טפח - אהל קטן שהוא טפח אורך וטפח רוחב ורום חללו טפח: מביא הטומאה - אם כזית מן המת בצד זה וכלי בצד זה הוה טמא כלי מחמת אהל המת: וחוצץ בפני הטומאה - אם טומאה תחתיו וכלי על גביו הכלי טהור. ולהכי נקט על רום טפח דאי הוה חלל רומו פחות מטפח הויא טומאה רצוצה וכנגדו למעלה עד לרקיע טמא כדאמרי' בהעור והרוטב (חולין קכו.) ולענין אתויי טומאה נמי לא מייתי דלאו אהל הוא: תנור - מקום שפיתת שתי קדרות. כירה מקום שפיתת קדרה אחת: חבור - וכתנור דמי מפני שצריכה לתנור להיות לו יד שאם נטמא התנור פת שעליה טמא שהתנור אע"פ שאינו מקבל טומאה מגבו מטמא הוא את אחרים מגבו כדאמר בתורת כהנים הלכך ידו אע"ג דלית ליה אויר מטמא אבל יותר מטפח עומדת לינטל שהיא גדולה יותר מדאי ולא הויא יד:

סנדל. דלית ליה חיותא עד שיצא רובו אבל ראשו לא אע"ג דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים איתותב בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) נפל דאית ליה צורת פנים עדיף מסנדל והא דקאמר ולד דאית ליה חיותא מדנפיק רישיה לאו דוקא דאית ביה חיותא דהא אפי' לית ביה חיותא כיון דאיתותב שמואל ועוד דמשמע בירושלמי דולד שעם הסנדל אינו מתקיים אלא כלומר שראוי לחיות דהיינו שנגמר בצורת פנים ור"ח גריס ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רובי' סנדל דלית ביה חיותא מדנפיק כוליה פי' רוביה רוב הראש כוליה כל הראש אבל כל הגוף פשיטא דלא צריך דרובו ככולו: שדרה טפח. וא"ת תקשי הך ברייתא לרב יהודה אמר שמואל דאמר צריך שיצא לולב מן ההדס טפח ולא מצריך שדרה ופליג על ר' פרנך וי"ל דלא מתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא אי נמי בברייתא לא תני שדרה אלא שהש"ס קבע בברייתא שדרה משום דקים לן הכי ואם תאמר דטפח זה קטן דמפרש התם אמה בת ה' טפחים עשה אותה בת ו' צא מהם ג' להדס ואחד ללולב ויש לומר דמכל מקום כיון דאיכא שם טפח עליה חשיב ליה הכא עם שאר טפחים אי נמי טפח דלולב לא קאי אטפחים קטנים ולא קאי קטנים כ"א אטפחים של הדס: ותו ליכא. ואם תאמר והא איתא בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פט.) קנה של מאזנים טפח ובהעור והרוטב (חולין דף קכג.) בכדי אחיזה טפח גם בטרפות יש דשיעורו טפח ולפי המסקנא דלא איירי בדרבנן אלא בדכתיב ולא מפורש שיעורייהו אתי שפיר: מן התנור טפח. היינו להוציא הטומאה שאם נטמא התנור מתוכו נטמא היד דחשיב כגוף התנור דאף על גב דאין התנור מקבל טומאה מגבו אם נטמא תוכו גבו נמי טמא כדאמר פ' אלו דברים (ברכות דף נב:) דנטמא תוכו כולן טמאין ובת"כ נמי אמר מרובה מדת לטמא ממדת ליטמא שמטמא אחרים מגבו ואינו מיטמא מגבו ויד דין גב יש לה ואם נגע השרץ ליד לא נטמא התנור כדאמרינן בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ו) אין טומאה לכלי חרס אלא מתוכו והיסטו בלבד ולא קתני על ידו ובהעור והרוטב (חולין דף קיח.) דבעי למימר יד להכניס יעמיד התוספתא בתנור שאין לו יד:

נדה כו.

Navigate the library