בבא קמא צט.

פרק ט׳ · הגוזל עצים

Bava Kamma 99a · Chapter 9: HaGozel Etzim

וְהִקְדִּיחוֹ יוֹרָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. דְּמֵי צַמְרוֹ – אִין, דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ – לָא; לָאו שֶׁהִקְדִּיחוֹ לְאַחַר נְפִילָה, דְּאִיכָּא שְׁבָחָא, וּשְׁמַע מִינַּהּ אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי? אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּיחוֹ בִּשְׁעַת נְפִילָה, דְּלֵיכָּא שְׁבָחָא. אֲבָל הִקְדִּיחוֹ לְאַחַר נְפִילָה מַאי? נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ וְשִׁבְחוֹ?! לֵימָא שְׁמוּאֵל לֵית לֵיהּ דְּרַב אַסִּי? אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּצֶמֶר וְסַמָּנִין דְּבַעַל הַבַּיִת, וְצַבָּע אֲגַר יְדֵיהּ הוּא דְּשָׁקֵיל. אִי הָכִי, ״נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ וְסַמָּנִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא שְׁמוּאֵל דַּחוֹיֵי קָא מְדַחֵי לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאוּמָּן; גְּמָרוֹ וְהוֹדִיעוֹ – אֲפִילּוּ מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״לֹא תָלִין״. נְתָנָהּ לוֹ בַּחֲצִי הַיּוֹם – כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו הַחַמָּה, עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, אַמַּאי עוֹבֵר מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״? אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בְּגִרְדָּא דְסַרְבָּלָא, דְּלֵיכָּא שְׁבָחָא. סוֹף סוֹף, לְמַאי יַהֲבַהּ נִהֲלֵיהּ – לְרַכּוֹכֵי; כֵּיוָן דְּרַכְּכֵיהּ, הַיְינוּ שְׁבָחָא! לָא צְרִיכָא, דְּאַגְרֵיהּ לְבִיטְשֵׁי – בִּיטְשָׁא בִּיטְשָׁא בְּמָעֲתָא, דְּהַיְינוּ שְׂכִירוּת. וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּלָא אַגְרֵיהּ לְבִיטְשֵׁי, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת – דִּבְעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: קַבְּלָנוּת, עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם ״בַּל תָּלִין״, אוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר? וַאֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: עוֹבֵר. לֵימָא דְּרַב שֵׁשֶׁת פְּלִיגָא אַדְּרַב אַסִּי? אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא: בִּשְׁלִיחָא דְאִיגַּרְתָּא. לֵימָא כְּתַנָּאֵי? ״עֲשֵׂה לִי שֵׁירִים, נְזָמִין וְטַבָּעוֹת, וְאֶקַּדֵּשׁ לָךְ״, כֵּיוָן שֶׁעֲשָׂאָן – מְקוּדֶּשֶׁת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ מָמוֹן לְיָדָהּ. מַאי ״מָמוֹן״? אִילֵּימָא אוֹתוֹ מָמוֹן, מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר אוֹתוֹ מָמוֹן לָא?! אֶלָּא בְּמַאי [כּוּ] מִקַּדְּשָׁא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא, מַאי ״מָמוֹן״ – מָמוֹן אַחֵר; וְסַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף; וּדְכוּלֵּי עָלְמָא הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מַאי, לָאו בְּאוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי קָמִיפַּלְגִי? דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אוּמָּן קוֹנֶה בִּשְׁבַח כְּלִי; אֶלָּא הָכָא בְּיֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף קָא מִיפַּלְגִי – רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין לִשְׂכִירוּת אֶלָּא לְבַסּוֹף, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִילָּה וְעַד סוֹף, וְהָכָא בִּמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה קָמִיפַּלְגִי – דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה – מְקוּדֶּשֶׁת, וְרַבָּנַן סָבְרִי: הַמְקַדֵּשׁ בְּמִלְוָה – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

והקדיחו יורה - נתקלקל הצבע מעצמו: לאחר נפילה - לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר: לימא שמואל לית ליה דרב אסי - הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין ומהשתא לא עבדינן כרב אסי דהא קיימא לן כשמואל בדיני: אמר לך - הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה כגון שצמר וסמנין דבעל הבית דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו: דחויי מדחי ליה - כלומר ממתניתין לא תסייעיה ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי: אמאי עובר - הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא שכירות היא: בגרדא דסרבלא - פלוקי"ר בגדים: לבטושי - פלארא"ש בלע"ז ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא: ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דלא אגריה למנין בטשי - וקבלנות הוא וקתני עובר: מסייע ליה לרב ששת - לא גרסינן נימא: נימא פליגא דרב ששת אדרב אסי - דמדקאמר עובר קסבר אין אומן קונה בשבח כלי ולא זביני נינהו וכיון דלא קני בשבחא היכא דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה ושיברה משלם תיבה: בשליחא דאיגרתא - דקבלנות היא שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום פלוני בההיא קאמר רב ששת דעובר דליכא שבחא דליקני: עשה לי שירין - צמידין משלי אקדש לך בשכר פעולתך: ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף - כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה ואי לאו דאומן קונה בשבח כלי משום שכירות לא לימא ר"מ דתתקדש דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין אלא משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי וכי יהיב לה ניהליה מקדשה בשבחא דאית ליה בגוויה אף על פי שלא נתן לה ממון אחר ורבנן סברי לא קני ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה: אינה לשכירות אלא לבסוף - כי מהדר להו ניהלה הלכך לאו מלוה הוא:

הכא במאי עסקינן בצמר וסמנין דבעל הבית - הו"מ למפרך מאי דוחקיה לאוקמי בצמר וסממנין דבעל הבית ודוקא בשעת נפילה לוקמה בסממנין דפועל ואפילו לאחר נפילה אלא משום דאית ליה עדיפות למיפרך: דאגריה לביטשי - פי' בקונטרס שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא תימה מה ר"ל דמ"מ הרי קבלן הוא ולא שכיר יום ובהמקבל (ב"מ דף קיב. ושם) פירשה בע"א דאגריה לבטשי כשבא לבית הגרדי בוטשין ברגלים בתוך הכלי במים ומיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כך וכך בטישות בכך וכך מעות עכ"ל וי"מ דכי אגריה לבטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דבההיא ליכא שבחא וא"ת אמאי לא תירץ דבשכיר יום עסקינן ויש לומר משום דקתני וגמר והודיעו ובשכיר יום מאי הודעה שייכא: בשליחא דאגרתא - ההוא דלעיל לא מצי לאוקמי בשליחא דאיגרתא דהא בהדיא קתני הנותן טליתו אבל בענין דרב ששת דהכא ה"מ לאוקמי דאגריה לביטשא וא"ת והיכי מוקי לה בשליחא דאגרתא והא בהדיא בהמקבל (שם) פירש בעייתו דמספקא ליה אי אומן קונה בשבח כלי אי לא דקאמר בעו מיניה מרב ששת קבלן עובר בבל תלין או אין עובר אומן קונה בשבח כלי ואין עובר או אין אומן קונה בשבח כלי ועובר וי"ל שהם שאלו סתם וגמרא הוא שמפרש שאילתו כן שסבור שבזה מסתפק וכן אורחיה דגמרא לעיל בריש פ"ב (בבא קמא דף יט.) ובכמה מקומות ואין להאריך: אלא במאי מקדשא - אור"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפי' לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אין מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השיראים והנזמים לידה ועוד אור"י ונראה לו עיקר שאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום בתחילתו עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין: ואיבעית אימא דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף - דאי אינה אלא בסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאין מתחייב שכרו אלא הכל יחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשיב מלוה ואין לדקדק מכאן דכן הלכה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דלא מצי למימר בע"א אבל יש להביא ראיה מפ"ק דע"ז (דף יט: ושם) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת מיתסרא במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה וליכא דפליג התם משמע דהכי הלכתא ואע"ג דקיי"ל דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף אפי' למ"ד ישנה מודה דאין משתלמת אלא לבסוף כדנפקא לן באיזהו נשך (ב"מ דף סה. ושם) מדכתיב כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אין משתלמת אלא לשנה אחרת והא דאמר נמי דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום הוי אפי' למ"ד אינה אלא לבסוף דכשחוזר בו ואין רוצה לפעול יותר אז הוא הסוף ולא נ"מ בפלוגתא דישנה לשכירות ואין לשכירות אלא לענין הך דשמעתא אי הויא מלוה אי לאו ולענין ההיא דע"ז: רבי מאיר סבר המקדש במלוה מקודשת - ותימה בפרק ב' דקדושין (דף מז.) אמר רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר מלוה הרי היא כפקדון ואם לא נשתייר הימנו כלום אינה מקודשת משום דאין בעין ואין סברא לומר דמה שהחזיר לה הנזמים חשיב כמלוה בעין כיון דאין אומן קונה בשבח כלי ועוד דאם כן אמאי אין מקודשת לרבי מאיר ללישנא דלעיל: