בבא קמא לג:

פרק ג׳ · המניח

Bava Kamma 33b · Chapter 3: HaManiach

כֵּיוָן דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ לְנִיזָּק – לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מָכוּר. וְהָתַנְיָא: מְכָרוֹ – מָכוּר! חוֹזֵר וְגוֹבֵהוּ. וְכִי מֵאַחַר שֶׁחוֹזֵר וְגוֹבֵהוּ, לָמָּה מָכוּר? לְרִידְיָא. שְׁמַע מִינַּהּ: לֹוֶה וּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין – בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶם? שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְמַאן דַּעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי דָּמֵי. וְהָאָמַר רָבָא: עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי, וּמְכָרוֹ – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ. שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ! עֶבֶד מַאי טַעְמָא – מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ קָלָא; הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דִּנְגַח – קָלָא אִית לֵיהּ, דְּ״תוֹרָא נַגְחָנָא״ קָרוּ לֵיהּ. תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מְכָרוֹ – אֵין מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ – מוּקְדָּשׁ. מְכָרוֹ מַאן? אִילֵימָא מַזִּיק, ״מְכָרוֹ אֵין מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: הוּחְלַט הַשּׁוֹר; וְ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – אֲתָאן לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: יוּשַׁם הַשּׁוֹר בְּבֵית דִּין! אֶלָּא נִיזָּק? ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״ מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא! לְעוֹלָם מַזִּיק, וְדִבְרֵי הַכֹּל; ״מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר״ – אֲפִילּוּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּהָא מְשַׁעְבְּדָא לֵיהּ לְנִיזָּק. ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – אֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ; דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק; עַד שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין – מְכָרוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. מִשֶּׁעָמַד בַּדִּין – מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוֹ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם, לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ. מוּעָד שֶׁהִזִּיק – בֵּין שֶׁעָמַד בַּדִּין, בֵּין שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין; מְכָרוֹ מָכוּר, הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ, שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה – מָה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוּ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, לְפִי שֶׁאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִן הָעֲלִיָּיה. אָמַר מָר: ״מְכָרוֹ מָכוּר״ – לְרִדְיָא. ״הִקְדִּישׁוֹ מוּקְדָּשׁ״ – מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ. ״שְׁחָטוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי״; בִּשְׁלָמָא נְתָנוֹ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי – לְרִדְיָא; אֶלָּא שְׁחָטוֹ – לֵיתֵי וְלִשְׁתַּלַּם מִבִּשְׂרֵיהּ! דְּתַנְיָא: ״חַי״ – אֵין לִי אֶלָּא חַי, שְׁחָטוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר״ מִכׇּל מָקוֹם. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת שְׁחִיטָה. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמַּזִּיק שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – פָּטוּר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ: לָא חַסַּרְתָּיךְ וְלָא מִידֵּי – דְּאָמַר לֵיהּ: זִיקָא בְּעָלְמָא הוּא דִּשְׁקַלִי מִינָּךְ; אֲבָל בְּעָלְמָא לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן. הָא נָמֵי רַבָּה אַמְרַהּ – דְּאָמַר רַבָּה: הַשּׂוֹרֵף שְׁטָרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ – פָּטוּר! מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם הוּא דְּאָמַר לֵיהּ: נְיָירָא בְּעָלְמָא קְלַאי מִינָּךְ; אֲבָל הֵיכָא דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, לִיחַיַּיב; קָא מַשְׁמַע לַן – דְּהָא הָכָא כְּמַאן דְּחָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת דָּמֵי, וְקָאָמַר: מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. קָדְמוּ בַּעֲלֵי חוֹבוֹת (וְהִגְבִּיהוּ) [וְגָבוּהוּ]; בֵּין חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם, לְפִי שֶׁאֵין מְשַׁלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ. בִּשְׁלָמָא הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב – נִיזָּקִין קָדְמוּ. אֲבָל חָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק – בַּעַל חוֹב קְדֵים!

כיון דמשעבד ליה - דאי לא יהיב ליה דמי שקיל ליה לשור דרחמנא שעבדיה ניהליה: והתניא מכרו מכור - אמר ליה חוזר וגובהו ניזק מלוקח: לרידיא - שאם חרש בו לוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק: ש"מ - בתמיה והא מטלטלין לאו מידי דקאי בעיניה ולא סמיך מלוה עלייהו ואמאי טרפינן להו מלוקח: אפותיקי - רחמנא שוייה למיגבי מהאי שור: אין בעל חוב גובה ממנו - והכא אמאי גבי ליה מלוקח: ומשני עבד טעמא מאי - גובהו מלוקח משום דאית ליה קלא לשעבודיה כי שווי' אפותיקי: בר מערבא - מא"י הוה: מכרו אינו מכור - קס"ד אפי' לרדיא: לעולם מזיק - ומכרו אינו מכור לגופיה קאמר דהדר גבי ליה ואפילו לרבי ישמעאל: הקדישו מוקדש - לאו קדוש ממש אלא ליתן דבר מועט בפדיונו: כדרבי אבהו - דאמר במסכת ערכין (דף כג:) גבי מקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב וקתני התם דיהיב להקדש מידי פורתא וגבי בעל חוב דיליה ואמר ר' אבהו דהא דבעי למיתב להקדש מידי משום גזירה שמא יאמרו הקדש גמור יוצא לחולין בלא פדיון: מכרו מכור - כולה הך ברייתא מפרש לקמן: משעמד בדין - נשתעבד גופו לניזק ושלו הוא: מכרו - מזיק: אינו מכור - ואפי' לרדיא: הקדישו אינו מוקדש - ואפילו מידי לא יהיב להקדש: קדמו בעלי חובות כו' - מפרש טעמא לקמן: מכרו מכור - אשור תם קאי עד שלא עמד בדין: כדרבי אבהו - דיהיב דבר מועט: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה: אלא שחטו - קס"ד מה שעשה עשוי לאפקועי מניזק קאמר דהתם ליכא למימר לרדיא: נתנו במתנה מה שעשה עשוי לרדיא - כמכירה: לפחת שחיטה - מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם: שעבודו של חבירו - קרקע המשועבדת לחבירו: פשיטא - דמהכא שמעינן לה בלא מימרא דרב הונא: ה"ג הא נמי רבה אמרה דאמר רבה - רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאילו כתיב במשנה או בברייתא: כמאן דחפר בה בורות שיחין ומערות דמי - שהרי השחיטה נראית ונכרת: בין הזיק עד שלא חב - עד שלא לוה בעליו המעות מבעלי חובין:

משום דרבי אבהו - אבל בלא ר' אבהו לא קדיש משום דקדושת דמים אין מפקעת מידי שעבוד ומיירי הכא בבעל מום א"נ בתם וכגון שהקדישו לבדק הבית דקדוש קדושת דמים וכדאמרינן (תמורה דף ו.) המתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וקשה מכאן לר"ת שמפרש דבכל קדושת מטלטלין מפקעת מידי שעבוד ואפי' קדושת דמים ואומר ר"ת דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק כדאמרינן בהחובל (לקמן בבא קמא צ. ושם) אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל: זאת אומרת המזיק שעבודו של חבירו פטור - ופליג אדרשב"ג דמחייב בהשולח (גיטין מא. ושם) לחד מאמוראי דהתם: שמע מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה כו' - ודלא כבן ננס בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד.) דלדידיה כי היכי דבקרקעות עדיף ב"ח מאוחר משום נעילת דלת טפי מלוקח מאוחר הכי נמי אע"ג דמלוקח מאוחר גבי ליה ניזק כדאמר לעיל משום. דאית ליה קלא מב"ח מאוחר לא גבי ליה משום נעילת דלת: