בבא קמאכ.
טוען את הדף…
הָהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָּא דְּדַנָּא, סָרֵיךְ סְלֵיק, אַכְלַהּ לְלִיפְתָּא וְתַבְרֵיהּ לְדַנָּא. חַיְּיבֵיהּ רָבָא אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא נֶזֶק שָׁלֵם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נָמֵי לְסָרוֹכֵי וּלְמִסְלַק. אָמַר אִילְפָא: בְּהֵמָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ – חַיֶּיבֶת. מַאי טַעְמָא? גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ – כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיְתָה קוּפָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו, וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מִמֶּנּוּ – חַיֶּיבֶת. כִּדְאָמַר רָבָא – בְּקוֹפֶצֶת, הָכָא נָמֵי בְּקוֹפֶצֶת. וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרָבָא? אַהָא – דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: בְּהֵמָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; הָלְכָה וְאָכְלָה – פְּטוּרָה, עָמְדָה וְאָכְלָה – חַיֶּיבֶת. מַאי שְׁנָא הָלְכָה – דְּאוֹרְחֵיהּ הוּא, עָמְדָה נָמֵי אוֹרְחֵיהּ הוּא! אָמַר רָבָא: בְּקוֹפֶצֶת. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מִתְגַּלְגֵּל מַהוּ? הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דְּקָיְימָא עָמִיר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – וְקָא מִתְגַּלְגַּל וְאָתֵי מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: מַשּׂוֹי, מִקְצָתוֹ בִּפְנִים וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ; אָכְלָה בִּפְנִים – חַיֶּיבֶת, אָכְלָה בַּחוּץ – פְּטוּרָה. מַאי, לָאו מִתְגַּלְגַּל וְאָתֵי? לָא, אֵימָא: אָכְלָה – עַל מַה שֶּׁבִּפְנִים חַיֶּיבֶת, עַל מַה שֶּׁבַּחוּץ פְּטוּרָה. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי חִיָּיא – בִּפְתִילָה דְּאַסְפַּסְתָּא. אָכְלָה כְּסוּת וְכוּ׳. אַהֵיָיא? אָמַר רַב: אַכּוּלְּהוּ. מַאי טַעְמָא? כׇּל הַמְשַׁנֶּה, וּבָא אַחֵר וְשִׁינָּה בּוֹ – פָּטוּר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פֵּירוֹת וִירָקוֹת, אֲבָל כְּסוּת וְכֵלִים – חַיֶּיבֶת. וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַכּוּלְּהוּ. וְאַזְדָּא רֵישׁ לָקִישׁ לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שְׁתֵּי פָרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת; בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בָּרְבוּצָה – פְּטוּרָה, רְבוּצָה בַּמְּהַלֶּכֶת – חַיֶּיבֶת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פֵּירוֹת וִירָקוֹת, אֲבָל כְּסוּת וְכֵלִים – חַיֶּיבֶת. לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ – אֲפִילּוּ בִּשְׁתֵּי פָרוֹת? לָא, לְעוֹלָם אִית לֵיהּ; כְּסוּת – עָבְדִי אִינָשֵׁי דְּמַנְּחִי גְּלִימֵי וּמִתַּפְחִי, אֲבָל בְּהֵמָה – לָאו אוֹרְחַהּ. וְאִם נֶהֱנֵית – מְשַׁלֶּמֶת וְכוּ׳. וְכַמָּה? רַבָּה אָמַר: דְּמֵי עָמִיר. רָבָא אָמַר: דְּמֵי שְׂעוֹרִים בְּזוֹל. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה, תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אָמַר: אֵין מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא דְּמֵי עָמִיר בִּלְבָד. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא – אִם נֶהֱנֵית, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. כֵּיצַד? אָכְלָה קַב אוֹ קַבַּיִים – אֵין אוֹמְרִים תְּשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן, אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ דָּבָר הָרָאוּי לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל. לְפִיכָךְ, אָכְלָה חִטִּין אוֹ דָּבָר הָרַע לָהּ – פְּטוּרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרָמֵי בַּר חָמָא: לָא הֲוֵית גַּבַּן בְּאוּרְתָּא בִּתְחוּמָא, דְּאִיבַּעְיָא לַן מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא. אֲמַר: מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא? אֲמַר לֵיהּ: הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אוֹ אֵין צָרִיךְ? הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּחָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּלָא עֲבִיד לְמֵיגַר – זֶה לֹא נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר! אֶלָּא בְּחָצֵר דְּקָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר – זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר! לָא צְרִיכָא – בְּחָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר; מַאי? מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: מַאי חַסַּרְתָּיךְ? אוֹ דִלְמָא, מָצֵי אָמַר:ההוא ברחא - עז: בקופצת - שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר: כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק - ובהמה ברשות הרבים ומגלגלת ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים: מאי - בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגלתו מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלה ליה אזלינן פטורה: משוי - קס"ד אמתחת מלאה שעורין ואכלה בפנים חייבת: מאי לאו - כגון שאכלתו כולו והכי קאמר אכלתו בפנים כגון שגלגלה את כולו בפנים חייבת גילגלתו לחוץ פטורה אלמא בתר אכילה אזלינן: אימא אכלה על מה שבחוץ פטורה - על מה שהיה מונח מתחילה בחוץ פטורה ועל המונח בתחילה בפנים חייבת דבתר דשקלה ליה אזלינן בין היא בפנים בין היא בחוץ: ואיבעית אימא - לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מלתא הוא דכי א"ר חייא בפתילה דאספסתא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי הלכך אזלינן בתר בהמה כי קמיבעיא לן כגון שעורין דכוליה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגלה ליה: פתילה - על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה: אכולהו - הא דקתני מתניתין ברה"ר פטורה אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוה ותולדה דקרן: כל המשנה - כגון זה שהניח כסותו וכליו ברה"ר: ובא אחר ושינה בו - כגון זו שאכלתו: בעטה מהלכת ברבוצה פטורה - ואף על גב דברה"ר חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זו שרבצה ברה"ר ובא אחר כו': מתפחי - עומדין לפוש: בהמה לאו אורחה - לרבוץ: דמי עמיר - שאם אכלה שעורין כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשין ובתבן להאכילה דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן: דמי שעורין בזול - כפי שהיה צריך ליקח שעורין למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורין ולא יתן לו כשער שבשוק דלמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קמו:) וכל זוזא חשיב בארבע דנקי דהיינו שני שלישי הדמים: אע"פ שאינו רגיל - להאכילה שעורין אלא עמיר משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים: לפיכך - כיון דמשערינן בדבר הראוי לה: אכלה חטים או כל דבר הרע לה - דלא נהנית פטורה ברשות הרבים: בתחומא - לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל"א בתחומא בבית המדרש. ראשון שמעתי: ה"ג אי נימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. דלא עביד למיגר זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר: זה לא נהנה - דהא שכיחי ליה בתים בחנם: וזה לא חסר - דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור: זה נהנה - שהרי היה לו לשכור בית אחר: וזה חסר - דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני: דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר - דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר: מאי חסרתיך - הא בלאו הכי לא מוגרת:מתגלגל מהו - פ"ה דמספקא ליה אי בתר אכילה אזלינן ואי בתר לקיחה וקשה דלקמן (בבא קמא דף כא:) גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי ונראה לר"י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לרשות הרבים דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח ברשות הרבים וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברשות הרבים או לאו וקאמר ת"ש משוי מקצתו בפנים כו' מאי לאו במתגלגל דאורחיה דמילתא כך היא במקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ וקתני אכלה בפנים חייבת אע"פ שסופו להתגלגל בחוץ אם לא שאכלתן ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב רישא דמילתא דפשיטא היא אימא על מה שבפנים חייבת פירוש על מה שראוי להיות בפנים שאין סופו להתגלגל בחוץ חייבת ואיבעית אימא בפתילה דאספסתא שעליו ארוכים וסד"א ניזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ: ואזדא ריש לקיש לטעמיה - תרוייהו צריכי הך דהכא צריכא דלא נימא כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי וההיא דב' פרות אשמועינן דוקא בעטה רבוצה במהלכת חייבת הא הוזקה פטורה כדדייק לקמן פרק המניח (בבא קמא דף לב.) דאבעי לה לסגויי באידך גיסא: זה אין נהנה וזה אין חסר הוא - אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו"מ למימר דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא: זה נהנה וזה חסר הוא - דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר: