Bava Kamma 23b · Talmud

כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי; דְּאִי כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי, לֵימָא לֵיהּ: מַאי בָּעֵי רִפְתָּךְ בְּפוּמָּא דְּכַלְבַּאי? דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ: פִּי פָרָה – כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי, אוֹ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי? וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי, שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ, וְטִנְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְהָא בָּעֵינָא ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״, וְלֵיכָּא! רָבִינָא אָמַר: דְּשָׁף צַלְמֵי, רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּפַסַּעי פַּסּוֹעֵי. תָּא שְׁמַע: שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – פָּטוּר. מַאן פָּטוּר – מְשַׁסֶּה פָּטוּר, וְחַיָּיב בַּעַל כֶּלֶב; וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי, לֵימָא לֵיהּ: מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמֵּיהּ דְּכַלְבַּאי? אֵימָא: פָּטוּר אַף מְשַׁסֶּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאַפְּקֵיהּ לְנִיבֵיהּ וְסַרְטֵיהּ. תָּא שְׁמַע: הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר; לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, אֶרֶס נָחָשׁ – בֵּין שִׁינָּיו הוּא עוֹמֵד, לְפִיכָךְ מַכִּישׁ בְּסַיִיף, וְנָחָשׁ פָּטוּר. לְדִבְרֵי חֲכָמִים, אֶרֶס נָחָשׁ – מֵעַצְמוֹ מִקִּיא, לְפִיכָךְ נָחָשׁ בִּסְקִילָה, וּמַכִּישׁ פָּטוּר. וְאִי אָמְרַתְּ פִּי פָרָה כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי, לֵימָא לֵיהּ: מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמָּא דְחִיוַּואי? לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן. וּמְנָא תֵּימְרָא? דְּתַנְיָא: הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וּמֵת – הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה, וּבְעָלִים פְּטוּרִים מִן הַכּוֹפֶר. בְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכּוֹפֶר מַאי טַעְמָא – דְּאָמַר לֵיהּ: בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵית; שׁוֹרוֹ נָמֵי, לֵימָא לֵיהּ: מַאי בָּעֵית בִּרְשׁוּתִי! אֶלָּא לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן. הָנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַרְבּוּ דַּהֲווֹ מַפְסְדִי לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי: זִיל אֵימָא לְהוּ לְמָרַיְיהוּ דְּלַיצְנְעִינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֵיזִיל? דְּאִי אָזֵילְנָא, אָמְרִי לִי: לִגְדּוֹר מָר גְּדֵירָא בְּאַרְעֵיהּ. וְאִי גָּדַר, שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּשֶׁחָתְרָה. אִי נָמֵי, דְּנָפֵיל גּוּדָּא בְּלֵילְיָא. מַכְרֵיז רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבָּה: דְּסָלְקִין לְעֵילָּא וּדְנָחֲתִין לְתַחְתָּאה – הָנֵי עִיזֵּי דְשׁוּקָא דְּמַפְסְדִי, מַתְרֵינַן בְּמָרַיְיהוּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנִין. אִי צָיֵית – צָיֵית. וְאִי לָא – אָמְרִינַן לֵיהּ: תִּיב אַמְּסַחְתָּא וְקַבֵּל זוּזָךְ. מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ תָּם וְאֵיזֶהוּ מוּעָד? מוּעָד – כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְתָם – מִשֶּׁיַּחְזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מוּעָד – שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְתָם – כֹּל שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר אַבָּיֵי: ״תְּמֹל״ – חַד; ״מִתְּמֹל״ – תְּרֵי; ״שִׁלְשֹׁם״ – תְּלָתָא; ״וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו״ – אֲתָאן לִנְגִיחָה רְבִיעִית. רָבָא אָמַר: ״תְּמֹל–מִתְּמֹל״ – חַד; ״שִׁלְשֹׁם״ – תְּרֵי; ״וְלָא יִשְׁמְרֶנּוּ״ הָאִידָּנָא – חַיָּיב. וְרַבִּי מֵאִיר, מַאי טַעְמָא? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר:

כחצר הניזק דמיא - ושדה אחר קרינא ביה: ואי אמרת כו' - גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה: נתחככה בכותל - דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא: וטנפה פירות - ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר: והא בעינן עד תומו - דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין: דשף צלמי - כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו: דפסעי פסועי - כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהילים י״ב:ב׳) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא: פטור משסה - דגרמא בנזקין פטור: דאפקיה לניביה - שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו: השיך בו את הנחש - שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת: מחייב - מיתה: בין שיניו עומד - ובלא כוונת הנחש יצא הארס: לפיכך מכיש בסייף - דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם: נחש בסקילה - כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא): לענין קטלא - הריגת נחש: לא אמרינן - מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה: בי תרבו - שם משפחה: דסלקין לעילא - מבבל לארץ ישראל: ודנחתין לתחתא - מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה: עיזי דשוקא - דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו - אי מפסדן אפילו ברשות הרבים: תיב אמסחתא - מקום מעמד הקצבים: וקביל זוזך - אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן: מתני' משיחזור בו שלשה ימים - שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו: שלשה פעמים - ואפילו ביום אחד: גמ' אתאן לנגיחה רביעית - שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ"ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם: ולא ישמרנו האידנא - בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:

תא שמע שיסה בו את הכלב - ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו: דאפקיה לניביה וסרטיה - הו"מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו: יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה - היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל בבא קמא דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא: הנהו עיזי דשוקא כו' - דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו: איזהו מועד כו' - אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן: שיהו התינוקות כו' - אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים: ולא ישמרנו האידנא חייב - פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ"ש אע"פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נ"ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ"ש עד נגיחה ד' ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו והר"ר עזריאל פי' דאיכא בינייהו דלאביי דדריש לא ישמרנו לנגיחה ד' לא משלם נזק שלם עד יום ד' דלא ישמרנו הוי יום ד' דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דלא כתיב נגיחה ד' אפילו נגח ד' בג' חייב. וקשה למאי דפי' דלא משלם ברביעית נ"ש אפי' למ"ד לייעודי תורא אא"כ העידו בבעלים בנגיחה ג' דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (בבא קמא דף מא. ושם) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך הניחא אי לייעודי תורא שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מצי אמר ליה לא הוה ידענא דתוראי נגחן ולפי מה שפיר' אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר וי"ל דלכתחילה כשהוזמו השלשה כיתות לקחו הבעלים את השור וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו בבית דין לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' בעוד שהיה בבית בעליו וכמ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו והו"מ למפרך הניחא למ"ד גומרין אלא בלאו הכי פריך שפיר הניחא אחר ור"ת מפרש שאין נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה והשתא אתי שפיר אפי' נגמר דינו ואח"כ נגח והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מכל מקום כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח אע"ג דבפרק הנחנקין (סנהדרין דף פו:) אמר עידי גניבה בנפש שהוזמו ועידי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו ועידי גניבה בנפש שהוזמו לוקין כדפירש התם בקונטרס אבל הכא ע"כ לא באו כי אם לייעדו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד' כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן א"כ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל:

בבא קמא כג:

Navigate the library