בבא קמאז:
טוען את הדף…
אֲפִילּוּ פּוּרְתָּא נָמֵי לָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ! וְאָמַר מָר עֲלַהּ: לָא צְרִיכָא; דִּבְיוֹמֵי נִיסָן יָקְרָא אַרְעָתָא, וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי זָל אַרְעָתָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – נָטְרִי עַד נִיסָן, וּמְזַבְּנִי; וְהַאי, הוֹאִיל וְאִצְטְרִיכָא לֵיהּ זוּזֵי – זָבֵין כִּדְהַשְׁתָּא. עַד פַּלְגָא – אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל, טְפֵי – לָאו אוֹרְחֵיהּ לְמֵיזַל. וְהָכָא נָמֵי גַּבֵּי נִזָּקִין – דִּינֵיהּ בְּעִידִּית; וְאִי אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: הַב לִי בֵּינוֹנִית טְפֵי פּוּרְתָּא; אֲמַר לֵיהּ: אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ – שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא, וְאִי לָא – שְׁקֹיל כִּי יוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִם כֵּן, הוֹרַעְתָּ כֹּחָן שֶׁל נִזָּקִין אֵצֶל בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית – דְּרַחֲמָנָא אָמַר מִמֵּיטַב, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית נָמֵי לָא! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי – לְבַעַל חוֹב מְדַמֵּינַן לֵיהּ; בַּעַל חוֹב – דִּינֵיהּ בְּבֵינוֹנִית. וְאִי אָמַר לֵיהּ: הַב לִי זִיבּוּרִית טְפֵי פּוּרְתָּא, אָמַר לֵיהּ: אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינָךְ – שְׁקוֹל כִּדְהַשְׁתָּא, וְאִי לָא – שְׁקֹיל כִּי יוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אִם כֵּן, נָעַלְתָּ דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין – דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ הֲווֹ לִי זוּזֵי, הֲוָה שְׁקַלִי כִּדְהַשְׁתָּא; הַשְׁתָּא דְּזוּזֵי גַּבָּךְ, אֶשְׁקוֹל כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ! אֶלָּא אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: אִי אִיכָּא לְדַמּוֹיֵי – לִכְתוּבַּת אִשָּׁה מְדַמֵּינַן; דְּהָא כְּתוּבַּת אִשָּׁה דִּינָה בְּזִיבּוּרִית, וְאִי אָמְרָה לֵיהּ אִיהִי: הַב לִי בֵּינוֹנִית בְּצִיר פּוּרְתָּא; אָמַר לַהּ: אִי שָׁקְלַתְּ כְּדִינִךְ – שְׁקוּלִ[י] כִּדְהַשְׁתָּא, וְאִי לָא – שְׁקֻלִי כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ. מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא! אָמַר רָבָא: כֹּל דְּיָהֵיב לֵיהּ – מִמֵּיטַב לִיתֵּיב לֵיהּ. וְהָא ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ״ כְּתִיב! אֶלָּא כִּי אֲתָא רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִבֵּי רַב, פָּרְשׁוּהָ: כֹּל מִילֵּי – מֵיטַב הוּא, דְּאִי לָא מִזְדַּבַּן הָכָא – מִזְדַּבַּן בְּמָתָא אַחֲרִיתִי; לְבַר מֵאַרְעָא – דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מִמֵּיטַב, כִּי הֵיכִי דְּלִקְפּוֹץ עֲלַהּ זָבוֹנָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא מֵאַקְרוֹנְיָא – מֵרַבִּי אַבָּא: כְּשֶׁהֵן שָׁמִין – בְּשֶׁלּוֹ הֵן שָׁמִין, אוֹ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין? אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּאָמַר בִּדְנִיזָּק שָׁיְימִינַן. כִּי תִּבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא – דְּאָמַר בִּדְמַזִּיק שָׁיְימִינַן, מַאי? ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ״ אָמַר רַחֲמָנָא – לְמַעוֹטֵי דְּנִיזָּק; אוֹ דִלְמָא, לְמַעוֹטֵי דְּעָלְמָא נָמֵי? אֲמַר לֵיהּ, רַחֲמָנָא אָמַר: ״מֵיטַב שָׂדֵהוּ״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בְּשֶׁל עוֹלָם הֵן שָׁמִין?! אֵיתִיבֵיהּ: אֵין לוֹ אֶלָּא עִידִּית – כּוּלָּם גּוֹבִין מִן הָעִידִּית. בֵּינוֹנִית – כּוּלָּם גּוֹבִין בֵּינוֹנִית. זִיבּוּרִית – כּוּלָּם גּוֹבִין זִיבּוּרִית. הָיוּ לוֹ עִידִּית וּבֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית; נִזָּקִין – בְּעִידִּית, וּבַעַל חוֹב – בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית. עִידִּית וּבֵינוֹנִית; נִזָּקִין – בְּעִידִּית, בַּעַל חוֹב וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּבֵינוֹנִית. בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית; נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב – בְּבֵינוֹנִית, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה – בְּזִיבּוּרִית.אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה - שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז: דביומי ניסן יקרי ארעתא - מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה: זבין כדהשתא - בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא: והכא נמי גבי נזקין - נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב: [שקול] - כי זול דהשתא: ואי א"ל - ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה: לישנא אחרינא מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן: אפילו טובא נמי - אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי: אפילו פורתא נמי - אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא לא ליספו ליה דפושע הוא:עד פלגא אורחיה למיזל טפי לא - הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני דזה דרכו ואם הוזלו טפי מאכילין ולא יפסיד. ותפוס לשון ראשון: ואת אמרת מבינונית וזיבורית לא שקיל - כי השתא: אי איכא לדמויי - להא דרבה: לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית - בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי וא"ל ללוה הב לי זיבורית טפי פורתא כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא מצי אמר ליה אי שקלת כו' ואי לא שקלת בינונית שקול כיוקרא דלקמיה: לכתובת אשה מדמינן לה - וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין: מכל מקום קשיא - מיטב וישיב דמרבי סובין: כל דיהיב ליה ממיטב יהיב ליה - וכי פרע ליה סובין יתן לו מסובין מעולין שלו: והא מיטב שדהו כתיב - ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא: כל מילי - דמטלטלין שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר הוי מיטב: דאי לא מיזדבן הכא - כולי האי: מיזדבן במתא אחריתי - ולהכי לא כתיב מיטב אלא לגבי שדות והכי מתרצי קראי בשדות יתן מיטב ובמטלטלים אפי' סובין: כשהן שמין - האי עידית וזיבורית: בשלו הן שמין - וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק יהיב ליה ואי אית ליה עידית וזיבורית ושויי' זיבורית דידיה כעידית דעלמא אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה דבתר ארעתא דידיה אזלינן: או בשל עולם הן שמין - ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית: דאמר בדניזק שיימינן - וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק יהיב ליה מזיבורית: למעוטי דניזק - דלא אזלינן בתר מיטב דניזק ואע"ג דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק הואיל ולא הוי מיטב לעלמא לא יהיב ליה מינה אבל אי לעלמא הויא מיטב יהיב ליה מינה אע"ג דאית ליה עידית: או דלמא למעוטי נמי דעלמא - דשדהו דוקא וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה: א"ל מיטב שדהו אמר רחמנא - דאזלינן בתר ארעתא דידיה ויהיב ליה מעידית ארעתיה ולא שיימינן בשל עולם: אין לו אלא עידית - במי שהיו עליו בעל חוב וכתובת אשה ונזקין: וכתובת אשה בזיבורית - במסכת גיטין בפרק הניזקין (גיטין דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא:דביומי ניסן יקרי ארעתא - וא"ת התינח שדות כדפי' הקונטרס לפי שיחרוש בקיץ ויזרע במרחשון אלא בתים מאי חילוק יש בהן בין ניסן לתשרי וי"ל שרגילין שייקרו בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו: לבעל חוב מדמינן ליה - ולא שייך למפרך א"כ הורעת כחו שלא יפה הכתוב כח בעל חוב אלא אדרבה הורע כחו דמדאורייתא דינו בזיבורית: הב לי זיבורית טפי פורתא - לא גרסינן או עידית בציר פורתא דאם כן מאי קפריך א"כ נעלת דלת בפני לוין הלא אין דינו כלל בעידית דקיימא לן דינו בבינונית: לכתובת אשה מדמינן ליה - ה"ה דהוה מצי לאוקמי בבעל חוב דקאי ביה ודקאמר הב לי עידית בציר פורתא אלא לפי שהתחיל והעמיד בנזקין ואח"כ בב"ח ניחא ליה למנקט בתרייהו כתובת אשה: אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן - כיון דיליף מג"ש דשדה שדה מוביער בשדה אחר דהוי דניזק אבל לר"ע אפשר דהא דקאמר דהאיך דקמשלם לא אתא אלא למעוטי דניזק: