בבא קמא צב:

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 92b · Chapter 8: HaChovel

״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: הַשְׁכֵּם וֶאֱכוֹל בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַחוֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּינָּה; וְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שִׁיתִּין רָהוֹטֵי רְהוּט, וְלָא מְטוֹ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כְּרַךְ? דִּכְתִיב: ״לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ״. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ – זוֹ קְרִיַּת שְׁמַע וּתְפִלָּה. ״וּבֵרַךְ [אֶת] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ״ – זוֹ פַּת בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ: ״וַהֲסִירֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ״. וְתַנְיָא: מַחֲלָה – זוֹ מָרָה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ מַחֲלָה? שֶׁשְּׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָׁה חֳלָאִין יֵשׁ בָּהּ – ״מַחֲלָה״ בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הָווּ. וְכוּלָּן, פַּת בַּמֶּלַח שַׁחֲרִית וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם – מְבַטְּלָן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: חַבְרָךְ קַרְיָיךְ ״חֲמָרָא״ – אוּכָּפָא לְגַבָּיךְ מוּשׁ? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר: הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי, אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי? וַתֹּאמֶר: מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בּוֹרַחַת״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מִילְּתָא גְּנָאָה דְּאִית בָּיךְ – קְדֵים אַמְרַהּ? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שָׁפֵיל וְאָזֵיל בַּר אֲווֹזָא, וְעֵינֵיהּ מְטַיְּיפִי? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְהֵטִיב ה׳ לַאדֹנִי, וְזָכַרְתָּ [אֶת] אֲמָתֶךָ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שִׁיתִּין תִּכְלֵי מַטְיוּהּ לְכַכָּא דְּקָל חַבְרֵיהּ שְׁמַע, וְלָא אֲכַל? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא״. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אָמְרַתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אָמֵינָא מֵהָכָא: ״וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: חַמְרָא לְמָרֵיהּ, טֵיבוּתָא לְשָׁקְיֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ – ״לְמַעַן יִשְׁמְעוּן וְיִרְאוּן כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וּכְתִיב: ״וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּלְבָּא בְּכַפְנֵיהּ – גְּלָלֵי (מ)בָּלַע? דִּכְתִיב: ״נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה – תָּבוּס נֹפֶת, וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה – כׇּל מַר, מָתוֹק״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: מְטַיֵּיל וְאָזֵיל דִּיקְלָא בִּישָׁא גַּבֵּי קִינָּא דִשְׁרָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים; וּתְנַן בְּמַתְנִיתִין, וּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא. כָּתוּב בַּתּוֹרָה – דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל״. שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים – דִּכְתִיב: ״וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים, וַיִּהְיוּ עִמּוֹ״. וּמְשׁוּלָּשׁ בַּכְּתוּבִים – דִּכְתִיב: ״כׇּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכּוֹן, (וּבְנֵי) [וּבֶן] אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ״. תְּנַן בְּמַתְנִיתִין – כׇּל הַמְחוּבָּר לַטָּמֵא, טָמֵא; כׇּל הַמְחוּבָּר לַטָּהוֹר, טָהוֹר. וּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: קָרֵית חַבְרָךְ וְלָא עֲנָךְ, רְמִי גּוּדָּא רַבָּה – שְׁדִי בֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: ״יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ – לֹא תִטְהֲרִי עוֹד״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְאָמְרִי אִינָשֵׁי: בֵּירָא דִּשְׁתֵית מִינֵּיהּ – לָא תִּשְׁדֵּי בֵּיהּ קָלָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי – כִּי אָחִיךָ הוּא, וְלֹא תְתַעֵב מִצְרִי – כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִי דְּלֵית דּוּרָא – דָּלֵינָא, וְאִי לָא – לָא דָּלֵינָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק: אִם תֵּלְכִי עִמִּי – וְהָלָכְתִּי, וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי – לֹא אֵלֵךְ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּד הֲוֵינַן זוּטְרֵי – לְגַבְרֵי, הַשְׁתָּא דְּקַשִּׁישְׁנָא – לְדַרְדְּקֵי? אֲמַר לֵיהּ, מֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ״וַה׳ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם״, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב:

וטמא טמא - לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה: שיתין רהוטי רהוט - ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית: אוכפא לגביך מוש - כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט): שפחת שרי - אמר לה והיא ענתה שרי גברתי: ועיניה מטייפי - עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך: שפיל ואזיל - כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו: שיתין - לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא: תכלי - אבלות ומכאובות: ולי אני עבדך - אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה: ויוסף אברהם - נתקנא ביצחק: חמרא למריה וטיבותא לשקייה - היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך: ויסמוך את ידיו - תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקב"ה: גללי - אבנים לשון מורי. ל"א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא: קינא דשרכי - אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק: המחובר לטמא טמא כו' - במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו' ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפי' נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה: לא לחנם הלך זרזיר - רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (חולין ד' סה.): זרזיר - אשטורוני"ל: קרית חברך - להוכיחו ולא ענך: דחי גודא - כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים: דשתית מיניה - ששתית מינה כבר בצמא: לא תשדי ביה קלא - מוט"א בלע"ז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו: אי דלית דורא דלינא - אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו: כי הוינן זוטרי לגברי - כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי: השתא דקשישנא - עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות:

שיתין רהוטי רהוט - פירש הר"ר משולם שיש בשנה ששה עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ומפרש בפרק המקבל (ב"מ דף קו:) שכל אחד שני חדשים והם ס' יום ובחנם דחק דאורחא דגמרא בהכי כמו שיתין תיכלי מטי לככא דבסמוך ובאלו טריפות (חולין דף נח:) שיתין מאני דפרזלא תלו ליה בקורנסיה: חמרא למריה וטיבותא לשקייה: חמרא למריה וטיבותא לשקייה. כלומר המשקה נותן בעין יפה למי שהוא רוצה כדאמר במדרש טוב עין יבורך זה משה רבינו ע"ה שא"ל הקב"ה וסמכת ידך והוא סמך בב' ידיו כדכתיב ויסמוך ידיו עליו ובקונטרס פי' בע"א: גבי קינא דשרכי - כלומר מקום הבטלנים ופי' קינא היינו מקום כמו תלתא תאלי בחדא קינא דהכונס (לעיל בבא קמא דף נח:) וכן מפרש בסוכה (דף לב: ושם) תלתא טרפי בחד קינא במקום אחד שלשה עלין סמוכין זה על זה שכן דרך ההדסים ובקונט' פי' שכל ג' עלים בקנה אחד ואם כן לא ימצא לעולם הדס כשר: דשרכי - בטלנים וכן בשרכא בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלט. ושם.) כמו איש יודע ציד (בראשית כ״ה:כ״ז) ומתרגמינן גברא נחשירכן ומפ' ר"ת נח ובטל ובערוך גורס שידכן בדלי"ת ומפרש לשון שקט ותשקוט הארץ תרגומו ושדוכת ארעא (שופטים ה׳:ל״א): [עי' תוס' ב"ב קלט.] משולש בכתובים. כל עוף כנף למינהו ישכון אין זה מקרא בכל התורה ושמא בספר בן סירא הוא וכן סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך: