בבא קמא פו.

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 86a · Chapter 8: HaChovel

חַיָּיב בְּכוּלָּן. הַאי ״לֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה״, הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְסוֹפוֹ לַחְזוֹר? וְקָתָנֵי: חַיָּיב בְּכוּלָּן! אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחֵירְשׁוֹ, וְלֹא עָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה. וְהָאָמַר רַבָּה: (הַחוֹרֵשׁ) [חֵרֵשׁ] אֶת אָבִיו – נֶהֱרָג, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲרִישָׁה בְּלֹא חַבּוּרָה; טִיפְּתָא דִּדְמָא נְפַלָה לֵיהּ בְּאוּדְנֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגִּילְּחוֹ. גִּילְּחוֹ – מִהְדָּר הָדַר, וְהַיְינוּ בַּעְיָין! אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסָּכוֹ נָשָׁא, דְּלָא הָדַר. צַעַר – דְּאִית לֵיהּ קַרְטוּפָנֵי בְּרֵישֵׁיהּ, וְצָוַוחי [לֵיהּ] מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. רִיפּוּי – דְּבָעֵי אַסּוֹיֵי. שֶׁבֶת – דַּהֲוָה מְרַקֵּיד בֵּי כוּבֵּי, דְּבָעֵיא מַחְוֵי גַּוְנֵי אַרֵישֵׁיהּ; וְלָא מַחְוֵי – מֵהָנְהוּ קַרְטוּפָנֵי. בּוֹשֶׁת – אֵין לְךָ בּוֹשֶׁת גָּדוֹל מִזֶּה. וּמִילְּתָא דְּבַעְיָא לֵיהּ לְרַבָּה – פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי לְהָךְ גִּיסָא, וּלְרָבָא לְהָךְ גִּיסָא. דְּאִתְּמַר: הִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה, וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה. וְרָבָא אָמַר: אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְּמֵי שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם. אִיתְּמַר: הַקּוֹטֵעַ יַד עֶבֶד עִבְרִי שֶׁל חֲבֵירוֹ – אַבָּיֵי אָמַר: נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה לָעֶבֶד, וְשֶׁבֶת קְטַנָּה לָרַב. רָבָא אָמַר: הַכֹּל יִנָּתֵן לָעֶבֶד, וְיִלָּקַח בָּהֶן קַרְקַע וְהָרַב אוֹכֵל פֵּירוֹת. פְּשִׁיטָא – פִּיחֵת אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵצֶל רַבּוֹ לֹא פִּיחֵת – הֵיכִי דָּמֵי? דְּפַסְקֵיהּ לְרֵישׁ אוּנֵּיה אוֹ לְרֵישׁ נְחִירֵיהּ – הַכֹּל לְעַצְמוֹ. פִּיחֵת אֵצֶל רַבּוֹ – פְּלוּגְתָּא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא. בּוֹשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דִּתְנַן: וְכוּלָּן – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַגָּדוֹל לְפִי גּוֹדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קׇטְנוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירִים – רוֹאִין אוֹתָן כְּאִילּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, עֲנִיִּים – כִּפְחוּתִין שֶׁבָּהֶן. מַנִּי? הַשְׁתָּא אִי רַבִּי מֵאִיר – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ; וְרַבִּי מֵאִיר – כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה – מַתְנִיתִין קָתָנֵי: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַסּוֹמֵא – חַיָּיב; וְאִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת – לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ, אֲבָל לְמִיתְּבָא לֵיהּ – יָהֲבִינַן לֵיהּ. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַמְבַיֵּישׁ אֶת הַיָּשֵׁן – חַיָּיב, וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; וְלָא קָתָנֵי: סוֹמֵא שֶׁבִּיֵּישׁ – פָּטוּר; מִכְּלָל דְּלָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת הַקָּטָן, וּבִיֵּישׁ אֶת הַגָּדוֹל – נוֹתֵן לַגָּדוֹל דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל קָטָן. לְבַיֵּישׁ אֶת הָעֶבֶד, וּבִיֵּישׁ אֶת בֶּן חוֹרִין – נוֹתֵן לְבֶן חוֹרִין דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ שֶׁל עֶבֶד. מַנִּי? לָא רַבִּי מֵאִיר, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי שִׁמְעוֹן! קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ: קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים, גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים. אִי רַבִּי מֵאִיר, הָאָמַר: כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי נִינְהוּ! וְאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת! וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָמַר: נִתְכַּוֵּון לְבַיֵּישׁ אֶת זֶה, וּבִיֵּישׁ אֶת זֶה – פָּטוּר! מַאי טַעְמָא? כִּקְטָלָא; מָה קְטָלָא – עַד דְּמִתְכַּוֵּון לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ; בּוֹשֶׁת נָמֵי – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, וְכִי קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת – לְמִיתְּבָא לְהוּ; אֲבָל לְמֵישַׁם – שָׁיְימִינַן בְּהוּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, מִי סָבְרַתְּ: גָּדוֹל – גָּדוֹל בִּנְכָסִים, קָטָן – קָטָן בִּנְכָסִים? לֹא; גָּדוֹל – גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְקָטָן – קָטָן מַמָּשׁ. וְקָטָן בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אִין; כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּמַיכְלְמוּ לֵיהּ וּמִיכְּלַם; הָכָא נָמֵי –

חייב בכולן - חמשה דברים: היכי דמי - שיהא היזק בלא חבורה: לאו כגון שהכהו כו' - דבאין סופו לחזור ליכא למימר דכל בלא חבורה סופו לחזור הוא: שגלחו - דאפחתיה מכספיה בלא חבורה: ה"ג גלחו מהדר הדר היינו בעיין - כלומר מה לי שיער מה לי יד הא בסופו לחזור מחייבת ליה: נשא - סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא: קרטופני - בקעים בקעים חטטין: דבמצווחי ליה - מכאיבים לו מחמת חוזק הסם: בעי לאסויי - לצערא דהנך קרטופני: שבת דהוי מרקד בי כובי - לשון מרקד בחנויות: דבעי אחוויי גווני - מראה ניענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שיתרפא הנך קרטופני לא מצי מחוי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך: שבת גדולה - דמי ידו: ושבת קטנה - כל ימים שיפול למשכב רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין: שבכל יום ויום - עד שיחזור לקדמותו נותן לו בכל יום כמו שנשכרים פועלים בשוק ולא כשומר קישואין דהא לרבא לא יהיב ליה דמי ידו: ה"ג הקוטע יד עבד עברי של חבירו - קוטע ממש דאין סופו לחזור: ואצל רבו לא פיחת - שלא בטלו ממלאכה: פיחת אצל רבו - אף אצל רבו כגון קיטע את ידו: וכולן - עניים ועשירים: רואין אותן - ואפילו את העשירים: כאילו ירדו כו' - ואין שמין את העני לפי עניותו להקל ולא את העשיר לפי עשרו שהרי אין לדמי בשתו סוף אלא כולן שוין בכך: כפחותים שבהן - פחותים שבעניים להקל דכיון דעני הוא בושתו קלה: סומא אין לו בושת - לקמן בשמעתין: אלא רבי שמעון היא - דאיהו נמי לאו כי הדדי משוי להו: אין לעבדים בושת - במתניתין היא (דף פז.): נתכוון לבייש את זה כו' פטור - מדשמעינן ליה לר' שמעון גבי קטלא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט:) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור הכא נמי לא שנא דטעמא דהתם משום וארב לו הכא נמי כתיב במבושיו: שיימינן בהו - בכמה יתרצה עבד זה ויעשו לו בושת זה ואותו שומא יתן לבן חורין זה: כדאמר רב פפא - לקמן (בבא קמא פו ע"ב):

כגון שחרשו - וא"ת ואמאי חייב בכולן הא דמי כולו נותן ולפי' ר"י דלעיל ניחא דמכל מקום יש כאן צער בושת וריפוי אף על גב דשבת בכלל דמי כולו שייך לשנות חייב בכולן משום אחריני: שבת גדולה לעבד - כדי שיצא מבית רבו בידו שלימה ושבת קטנה לרב אע"פ שמפסיד הרב שאם לא נקטעה ידו או רגלו היה דלי דוולא ואזיל בשליחותיה ועכשיו אין יכול כי אם לשמור קישואין ופתח חשבינן ליה השתא כמו חלה דאמר בפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) דאין חייב להשלים דנסתחפה שדהו ואף על גב דחלה ארבע שנים חייב להשלים התם אין עושה שום מלאכה אבל הכא יכול לשמור קישואין או פתח: רבא אמר ינתן הכל לרב גרסינן וכן גרס ר"ח ובספרים היה כתוב הכל לעבד וקשה שבת קטנה למה לא יהיה הכל לרב אלא הכל לרב גרסינן שבת קטנה הכל לעצמו ושבת גדולה ילקח קרקע והרב אוכל פירות שמפסיד הוא בקטיעת ידו דלא מצי למידלי דוולא ולמיזל בשליחותא אלא לשמור קישואין או פתח: פיחת אצל רבו - ל"ג ואצל עצמו לא פיחת פלוגתא דאביי ורבא דהתם כ"ע מודו דינתן הכל לרב אלא גרסינן פיחת אצל עצמו ואצל רבו פלוגתא דאביי ורבא ומיהו גם אגירסא זו קשה לר"י דכבר אמר זה דפליגי בקוטע יד עבד עברי ואור"י דיש ליישב בדוחק אצל עצמו לא פיחת שתהא בזה פלוגתא דאביי ורבא כגון הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור קודם שיצא לחירות דלאביי נותנין שבת קטנה לרב ושבת גדולה לעבד ואע"ג דלא מפסיד העבד מידי אלא כל ההפסד של הרב הוא מ"מ כיון דשם נזק הוא זה ובנזק של קטיעת ידו אין לרב אפי' פירות לאביי גם בהיזק זה לא יטול כלום ולרבא נותן הכל לרב שבתו שבכל יום ויום: כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם - כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו וכן עניים ואין יכולין לדקדק עליהם כ"כ איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות וכיוצא בזה מצינו במתניתין. גבי העביר טליתו ופרע ראש של אשה בשוק דאין מדקדקין בדבר אם היו שם בני אדם שרגיל להתבייש יותר מפניהם כגון בני אדם חשובים או לא אלא שוים לשומא אחת: עד שיתכוין לו - וא"ת לרבנן במבושיו מאי דרשי ביה ושמא מבעי ליה לשום דרשה: אבל למישם שיימינן בהו - ולא דמי לנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לכותי והרג את ישראל דהתם איכא קרא דדרשינן בפרק ב' דמכות (דף ז:) בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה כו' והכא ליכא קרא ולא ילפינן מהתם דהא מבעי לן קרא הכא לרבי שמעון לפטור נתכוון לבייש את זה ובייש את זה אף על גב דאיכא קרא בדיני נפשות: