בבא קמא פג:

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 83b · Chapter 8: HaChovel

הַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ, חַיָּיב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים: בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִיפּוּי, בְּשֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת. בְּנֶזֶק כֵּיצַד? סִימֵּא אֶת עֵינוֹ; קָטַע אֶת יָדוֹ; שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק, וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה. צַעַר – כְּוָאוֹ (אוֹ) בְּשַׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר, וַאֲפִילּוּ עַל צִיפּוֹרְנוֹ מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה – אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רוֹצֶה לִיטּוֹל, לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כָּךְ. רִיפּוּי – הִכָּהוּ, חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ. עָלָה בּוֹ צְמָחִים, אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּיב, שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה – פָּטוּר. חָיְיתָה וְנִסְתְּרָה חָיְיתָה וְנִסְתְּרָה – חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ. חָיְיתָה כׇּל צוֹרְכָּהּ – אֵינוֹ חַיָּיב לְרַפּאוֹתוֹ. שֶׁבֶת – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִישּׁוּאִין, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ. בּוֹשֶׁת – הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. גְּמָ׳ אַמַּאי? ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ אָמַר רַחֲמָנָא – אֵימָא עַיִן מַמָּשׁ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ; דְּתַנְיָא: יָכוֹל סִימֵּא אֶת עֵינוֹ – מְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ – מְקַטֵּעַ אֶת יָדוֹ, שִׁיבֵּר אֶת רַגְלוֹ – מְשַׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַכֵּה אָדָם״ וּ״מַכֵּה בְהֵמָה״; מָה מַכֵּה בְהֵמָה – לְתַשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה אָדָם – לְתַשְׁלוּמִין. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת״ – לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ אִי אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר, אֲבָל אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר לְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵין חוֹזְרִין. הֵי ״מַכֶּה״? אִילֵימָא ״מַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת״ – הָהוּא בִּקְטָלָא כְּתִיב! אֶלָּא מֵהָכָא: ״מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לוֹ״. הַאי לָאו ״מַכֶּה״ הוּא! ״הַכָּאָה״–״הַכָּאָה״ קָאָמְרִינַן; מָה הַכָּאָה הָאֲמוּרָה בִּבְהֵמָה – לְתַשְׁלוּמִין, אַף הַכָּאָה הָאֲמוּרָה בְּאָדָם – לְתַשְׁלוּמִין. וְהָא כְּתִיב: ״וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת״! בְּמָמוֹן. מִמַּאי דִּבְמָמוֹן? אֵימָא בְּמִיתָה מַמָּשׁ! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ. חֲדָא – דְּהָא אִיתַּקַּשׁ לְ״מַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה״. וְעוֹד, כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ״ – וּשְׁמַע מִינַּהּ מָמוֹן. וּמַאי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״? תּוּ קָא קַשְׁיָא לְתַנָּא – מַאי חָזֵית דְּיָלְפַתְּ מִמַּכֵּה בְהֵמָה? לֵילַף מִמַּכֵּה אָדָם! אָמְרִי: דָּנִין נְיזָקִין מִנְּיזָקִין, וְאֵין דָּנִין נְיזָקִין מִמִּיתָה. אַדְּרַבָּה! דָּנִין אָדָם מֵאָדָם, וְאֵין דָּנִין אָדָם מִבְּהֵמָה! הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״ – הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת״ – לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ אִי אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר, אֲבָל אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר לְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין. וְהַאי ״לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ״ – לְמַעוֹטֵי רָאשֵׁי אֵבָרִים הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ דְּאָמַר רַחֲמָנָא לָא תַּעֲבֵיד בֵּיהּ תַּרְתֵּי – לָא תִּשְׁקוֹל מִינֵּיהּ מָמוֹן וְתִקְטְלֵיהּ! הַאי מִ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״ נָפְקָא – רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. וְאַכַּתִּי מִבְּעֵי לֵיהּ, דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹן וְתִפְטְרֵיהּ! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תִקְּחוּ כוֹפֶר לַאֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת״; ״לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ אִי אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר, אֲבָל אַתָּה לוֹקֵחַ כּוֹפֶר לְרָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״לֹא תִקְּחוּ כֹפֶר״, ״מַכֵּה״–״מַכֵּה״ לְמָה לִי? אָמְרִי: אִי מֵהַאי, הֲוָה אָמֵינָא: אִי בָּעֵי – עֵינוֹ נִיתֵּיב, וְאִי בָּעֵי – דְּמֵי עֵינוֹ נִיתֵּיב; קָא מַשְׁמַע לַן מִבְּהֵמָה, מָה מַכֵּה בְהֵמָה – לְתַשְׁלוּמִין, אַף מַכֵּה אָדָם – לְתַשְׁלוּמִין. תַּנְיָא, רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״עַיִן תַּחַת עַיִן״ – מָמוֹן. אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַיִן מַמָּשׁ? אָמַרְתָּ, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ שֶׁל זֶה גְּדוֹלָה וְעֵינוֹ שֶׁל זֶה קְטַנָּה, הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בֵּיהּ ״עַיִן תַּחַת עַיִן״? וְכִי תֵּימָא: כָּל כִּי הַאי – שָׁקֵיל מִינֵּיהּ מָמוֹנָא; הַתּוֹרָה אָמְרָה: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״ – מִשְׁפָּט הַשָּׁוֶה לְכוּלְּכֶם! אָמְרִי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא נְהוֹרָא שְׁקַיל מִינֵּיהּ, נְהוֹרָא אָמַר רַחֲמָנָא נִישְׁקוֹל מִינֵּיהּ! דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי,

מתני' החובל וכמה הוא יפה - שהרי הזיקו והפסידו ממון זה שאם . היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי: במסמר - כאב המכה: כיוצא בזה - לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאיבו: צמחין - מלנ"ט: שבת - כל ימי החולי רואים אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירתו של כל יום שהרי אין ראוי למלאכה כבידה אפילו בלא חולי שהרי נקטעה ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן: הכל לפי המבייש - אדם קל שבייש בושתו מרובה: והמתבייש - אדם חשוב שנתבייש בושתו מרובה וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי נזק דכתיב עין תחת עין צער פצע תחת פצע דהכי דרשינן בגמ' ריפוי ושבת רק שבתו יתן ורפא ירפא בושת דכתיב וקצותה את כפה ממון: גמ' מכה אדם ומכה בהמה - לקמן מפרש לקראי הי מכה קאמר: ואם נפשך לומר - ואם יש לך להשיב ולהקשות כלום על טעם זה צא ולמד ממדרש אחר: הרי הוא אומר כו' - ולקמן בעי מאי הוי ליה לאקשויי: שאין חוזרין - לאחר שנקטעו: בקטלא כתיב - ותשלומין אין שם: הכאה הכאה גמרינן - אע"ג דקראי לא דמו גמרינן ג"ש כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (דף נא.) ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר ומכי יתן מום גמר דמום ע"י הכאה בא: והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם - ולקטלא לא אתא קרא אלא לראשי אברים כדכתיב בתריה עין תחת עין וכתיב יומת כלומר ינטל אברו וימות אותו אבר: מאי אם נפשך לומר - מאי הוה ליה לאקשויי: נילף ממכה אדם - שנהרג ממש והכא נמי (כתיב) כי יתן מום מום ממש: אמרי דנין ניזקין כו': כלומר משום האי פירכא לא הוה מדחיק תנא למילף מלא תקחו הא מצי לשנויי הכי דנין ניזקין מניזקין כו': ואכתי מבעי ליה לא תשקול ממונא ותפטריה - מקטלא ולגופיה אצטריך ולא למעוטי אחריני: לנפש רוצח - דלא אצטריך אתי למעוטי ראשי אברים שאינן נפש:

מתני' החובל - מכה בהמה ישלמנה וסמיך ליה ואיש כי יתן. נראה לר"י דל"ג וסמיך ליה דהא מכח סמוכים לא דריש אלא מכח ג"ש כדאמר לקמן אנן הכאה הכאה קאמרינן ואמר נמי לקמן וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח האי מכה מכה למה לי משמע דג"ש היא ולא סמוכים ועוד כי פריך בסמוך מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם ומאי קושיא והלא מכח סמוכים הוא בא ומכה אדם אין סמוך לאיש כי יתן מום וא"ת וכיון דמג"ש קא יליף למה הוצרך לאתויי קרא דמכה נפש בהמה ישלמנה ושביק קרא דמכה בהמה דמייתי לעיל וי"ל דמכה בהמה איצטריך לתנא דבי חזקיה ומאן דלית ליה דריש בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד:) מה מכה. בהמה לרפואה פטור כו' א"נ כיון דהדר ליה ממכה אדם דהוי בקטלא הדר ביה לגמרי ונקט האי קרא דמכה נפש בהמה דסמיך לאיש כי יתן מום ולפי זה מצי למגרס וסמיך ליה דמשום דסמיך ליה נקט האי קרא ולא משום סמוכים: אף הכאה האמורה באדם לתשלומין - י"ס דגרסי בתר הכי והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מות יומת פירוש שימיתו אברו תחת אברו של חבירו ומשני יומת בממון וממאי דבממון אימא מיתה ממש לא ס"ד חדא דהא איתקש למכה נפש בהמה ועוד דכתיב התם כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ש"מ ממון ואין נראה לר"י אותה גירסא כלל חדא דאיש כי יכה כל נפש אדם מוקמינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) בקטלא גבי פלוגתא דרבי יהודה בן בתירה ורבנן גבי הכוהו י' בני אדם בי' מקלות ועוד דלממון לא אצטריך ועוד מאי פריך מעיקרא והכתיב איש כי יכה כל נפש אדם מי אלים מקרא דעין תחת עין דמוקמינן ליה בממון בג"ש דהכאה הכאה ועוד מכיון דכתיב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו למה לי הך ג"ש דהכאה הכאה ע"כ נראה דל"ג ליה כלל: מאי חזית דילפת ממכה בהמה נילף ממכה אדם - אע"ג דלהא לא איצטריך דממילא הוה אמרינן עין תחת עין ממש מ"מ איצטריך דלא נילף ממכה בהמה: מכדי רשעתו נפקא - פירושו בסוף פ"ב (דף כו:): מכה מכה למ"ל - וא"ת דרבא דריש מיניה בפרק אלו נערות (כתובות דף לה.) בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות לתשלומין מג"ש דמכה מכה וי"ל דרבא לטעמיה דדריש לקמן עין תחת עין ממון מקרא אחרינא: