בבא קמא קיז:

פרק י׳ · הגוזל בתרא

Bava Kamma 117b · Chapter 10: HaGozel Batra

הָדְרָא לֵיהּ עַכְנָא. אֲמַר לֵיהּ: ״עַכְנָא, עַכְנָא, פְּתַח פּוּמָּיךְ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד״, וְלָא פְּתַח. ״יִכָּנֵס חָבֵר אֵצֶל חָבֵר״, וְלָא פְּתַח. ״יִכָּנֵס תַּלְמִיד אֵצֶל הָרַב״, פְּתַח לֵיהּ. בְּעָא רַחֲמֵי וְאוֹקְמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״אִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּדַרְכֵּיהּ דְּמָר הָכִי, לָא חָלְשָׁא דַּעְתִּי; הַשְׁתָּא לֵיתֵי מָר בַּהֲדַן״. אֲמַר לֵיהּ: ״אִי מָצֵית לְמִיבְעֵי רַחֲמֵי דְּתוּ לָא שָׁכֵיבְנָא – אָזֵילְנָא, וְאִי לָא – לָא אָזֵילְנָא, הוֹאִיל וַחֲלֵיף שַׁעְתָּא, חֲלֵיף״. תַּיְּירֵיהּ אוֹקְמֵיהּ. שַׁיְילֵיהּ כֹּל סְפֵיקָא דַּהֲוָה לֵיהּ, וּפַשְׁטִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״דִּילְכוֹן אֲמַרִי; דִּילְהוֹן הִיא״. הָהוּא דְּאַחְוִי אַמְּטַכְסָא דְּרַבִּי אַבָּא. יְתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפִּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, וְיָתֵיב רַבִּי אִילְעָא גַּבַּיְיהוּ. סְבוּר לְחַיּוֹבֵיהּ מֵהָא דִּתְנַן: דָּן אֶת הַדִּין – זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי אִילְעָא, הָכִי אָמַר רַב: וְהוּא שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. אָמְרִי לֵיהּ: זִיל לְגַבֵּי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דְּדָיְינִי דִּינָא דִגְרָמֵי. אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ, חַיְּיבֵיהּ מִמַּתְנִיתִין – אִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֵר; וְאוֹקִימְנָא דְּאַחְוִי אַחְווֹיֵי. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מִפְּקִיד לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא. סְלִיקוּ גַּנָּבֵי עִילָּוֵיהּ, שַׁקְלַהּ יַהֲבַהּ לְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַאי מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן; אִי אִינִישׁ אֲמִיד הוּא – אַדַּעְתָּא דִידֵיהּ אֲתוֹ, וְאִי לָא – אַדַּעְתָּא דְכַסְפָּא אֲתוֹ. הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה מִפְּקִיד גַּבֵּיהּ אַרְנְקָא דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. סְלִיקוּ גַּנָּבֵי עִילָּוֵיהּ, שַׁקְלַהּ יַהֲבַהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים גָּדוֹל מִזֶּה. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַקְדֵּים וְאַסֵּיק חֲמָרָא לְמַבָּרָא, קַמֵּי דִּסְלִיקוּ אִינָשֵׁי בְּמַבָּרָא. בָּעֵי לְאַטְבּוֹעֵי, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא, מְלַח לֵיהּ לַחֲמָרָא דְּהָהוּא גַּבְרָא וְשַׁדְיֵיהּ לְנַהֲרָא, וּטְבַע. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה, פַּטְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: הַאי – מֵעִיקָּרָא רוֹדֵף הֲוָה. רַבָּה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה: רוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, וְשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדׇּף בֵּין שֶׁל כׇּל אָדָם – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ. וְנִרְדׇּף שֶׁשִּׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים שֶׁל רוֹדֵף – פָּטוּר, שֶׁלֹּא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ. אֲבָל שֶׁל כׇּל אָדָם – חַיָּיב, דְּאָסוּר לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ. וְרוֹדֵף שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר רוֹדֵף לְהַצִּיל, וְשִׁבֵּר כֵּלִים, בֵּין שֶׁל נִרְדׇּף בֵּין שֶׁל כׇּל אָדָם – פָּטוּר. וְלֹא מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – אֵין לְךָ אָדָם שֶׁמַּצִּיל אֶת חֲבֵירוֹ מִן הָרוֹדֵף. מַתְנִי׳ שְׁטָפָהּ נָהָר, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? רַבִּי אֶלְעָזָר דָּרֵשׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי; ״וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – (רִיבּוּי) [רִיבָּה], ״בְּפִקָּדוֹן״ – מִיעֵט, ״כֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל; וּמַאי רַבִּי? רַבִּי כֹּל מִילֵּי. וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שְׁטָרוֹת. וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי כְּלָלֵי וּפְרָטֵי; ״וְכִחֵשׁ״ – כָּלַל, ״בְּפִקָּדוֹן״ – פָּרַט, ״אוֹ מִכֹּל״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט – דָּבָר הַמִּיטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כֹּל דָּבָר הַמִּיטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵין מִטַּלְטְלִין; יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְהָדְתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת הַפָּרָה וּשְׁטָפָהּ נָהָר – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ פָּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. הָתָם בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אָמַר רַב פָּפָּא: הָתָם בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ וְהָיְתָה

הדרא ליה עכנא - נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס: פתח פיך - הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס: אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא - אי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש: ואי לא הואיל וחליף שעתא - ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א"ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א"ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו': תייריה - הקיצו משנתו: א"ל דילכון אמרי - שלכם הייתי אומר תורה של בני א"י היא: דילהון היא - של בני בבל: מטכסא - תכשיט משי: וישלם מביתו - דאדבורא בעלמא חייב: שנשא ונתן ביד - ובכולם מפרש שנשא ונתן ביד באחד דיני ממונות בסנהדרין: אמיד - עשיר: אסיק חמריה למברא - מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים: בעא - חמרא לטבועי מעברא: מלח ליה - דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו: [האי] - בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות: ושיבר את הכלים - בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד: מגופו - שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו: ולא מן הדין - שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ"ש מציל אחרים בממון חבירו: שטפה נהר - שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה: רבי כל מילי - ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון: מיעט שטרות - שאין גופן ממון דיהיב ליה ניירא בעלמא:

דילכון אמרי דילהון היא - פי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד"ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א"ר יוחנן הכי והא"ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור"ת כפר"ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה"ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ"ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד"ה ר"י) גבי ההיא דא"ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד"ה כי]: ואי לאו אדעתא דכספא אתו - ואע"ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור"י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא: אין לך פדיון שבויים גדול מזה - אע"ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ"מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים: