בבא קמאנא:
טוען את הדף…
לֵימָא הָא רַבִּי, וְהָא רַבָּנַן? אָמַר רַב זְבִיד: הָא וְהָא רַבָּנַן; עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן אַחֲרוֹן חַיָּיב, אֶלָּא הֵיכָא דְּלָא עֲבַד קַמָּא שִׁיעוּר מִיתָה; אֲבָל הֵיכָא דַּעֲבַד קַמָּא שִׁיעוּר מִיתָה – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ דְּכוּלָּן חַיָּיבִין. וְהָא סִיֵּיד וְכִיֵּיד, דְּקָא עֲבַד קַמָּא שִׁיעוּר מִיתָה, וְקָתָנֵי: אַחֲרוֹן חַיָּיב! אָמְרִי: הָתָם – שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ הֶבֶל לְמִיתָה, וּבָא אַחֵר וְהוֹסִיף בָּהּ הֶבֶל לְמִיתָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב זְבִיד: הָא וְהָא רַבִּי; הָךְ דְּקָתָנֵי: כּוּלָּן חַיָּיבִין – שַׁפִּיר; הָא דְּקָתָנֵי: אַחֲרוֹן חַיָּיב – כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ הֶבֶל לֹא לְמִיתָה וְלֹא לִנְזָקִין, וּבָא אַחֵר וְהוֹסִיף בּוֹ הֶבֶל בֵּין לְמִיתָה בֵּין לִנְזָקִין. אָמַר רָבָא: הִנִּיחַ אֶבֶן עַל פִּי הַבּוֹר, וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה – בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת רַבִּי וְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, לְמַטָּה הוּא דְּהַבְלָא דִידֵיהּ קָא קָטֵיל לֵיהּ, אֲבָל לְמַעְלָה – דְּלָא הַבְלָא דִידֵיהּ קָא קָטֵיל, אֵימָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. בָּעֵי רָבָא: טָם טֶפַח, וְסִילֵּק אֲבָנָיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מַאי דַּעֲבַד – שַׁקְלֵיהּ; אוֹ דִלְמָא, נִסְתַּלְּקוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן, וְקָמָה לַיהּ כּוּלַּיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ? תֵּיקוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא: בּוֹר שְׁמוֹנָה, וּמֵהֶן שְׁנֵי טְפָחִים מַיִם – חַיָּיב. מַאי טַעְמָא? כֹּל טֶפַח דְּמַיָּא – כִּתְרֵי דְיַבָּשָׁה דָּמֵי. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בּוֹר תִּשְׁעָה וּמֵהֶן טֶפַח אֶחָד מַיִם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּלָא נְפִישִׁי מַיָּא – לֵית בֵּיהּ הַבְלָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעַמִּיק טְפֵי – אִית בֵּיהּ הַבְלָא? בּוֹר שִׁבְעָה, וּמֵהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מַיִם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דִּנְפִישִׁי מַיִם טְפֵי – אִית בֵּיהּ הַבְלָא; אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא עַמִּקָא – לֵית בֵּיהּ הַבְלָא? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שֵׁיזְבִי מֵרַבָּה: הִרְחִיבָהּ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי מִיעֵט הַבְלָא. אֲמַר לֵיהּ: אַדְּרַבָּה, הֲרֵי קֵירַב הֶזֵּיקָא! אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: נִיחְזֵי אֲנַן; אִי בְּהַבְלָא מִיית – הֲרֵי מִיעֵט הַבְלָא, אִי בְּחַבְטָה מִיית – הֲרֵי קֵירַב הֶזֵּיקָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אָשֵׁי: נִיחְזֵי אֲנַן; אִי מֵהַהִיא גִּיסָא נְפַל – הֲרֵי קֵירַב הֶזֵּיקָא, וְאִי מֵאִידַּךְ גִּיסָא נְפַל – הֲרֵי מִיעֵט הַבְלָא. אִיתְּמַר: בּוֹר שֶׁעוֹמְקָהּ כְּרׇחְבָּהּ – רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מָנִי – חַד אָמַר: לְעוֹלָם יֵשׁ בָּהּ הֶבֶל, עַד שֶׁיְּהֵא רׇחְבָּהּ יָתֵר עַל עוֹמְקָהּ; וְחַד אָמַר: לְעוֹלָם אֵין בָּהּ הֶבֶל, עַד שֶׁיְּהֵא עוֹמְקָהּ יָתֵר עַל רׇחְבָּהּ. עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ. וְרִאשׁוֹן מֵאֵימַת מִיפְּטַר? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מָנִי – חַד אָמַר: מִשֶּׁמַּנִּיחוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ, וְחַד אָמַר: מִשֶּׁיִּמְסוֹר לוֹ דׇּלְיוֹ. כְּתַנָּאֵי: הַמְדַלֶּה מַיִם מִן הַבּוֹר, וּבָא חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לִי, וַאֲנִי אֲדַלֶּה מַיִם; כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ – פָּטוּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשֶּׁיִּמְסוֹר לוֹ דׇּלְיוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: יֵשׁ בְּרֵירָה – הַאי מִדִּידֵיהּ קָא מְמַלֵּא, וְהַאי מִדִּידֵיהּ קָא מְמַלֵּא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בְּרֵירָה. אָמַר רָבִינָא: וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דִּתְנַן: הַשּׁוּתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה – אֲסוּרִין לִיכָּנֵס לֶחָצֵר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב סָבַר: יֵשׁ בְּרֵירָה – הַאי לִדְנַפְשֵׁיהּ עָיֵיל, וְהַאי לִדְנַפְשֵׁיהּ עָיֵיל. וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בְּרֵירָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹכֵר בּוֹר לַחֲבֵירוֹ, כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דׇּלְיוֹ – קָנָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּכַסְפָּא – לִיקְנֵי בְּכַסְפָּא! אִי בַּחֲזָקָה – לִיקְנֵי בַּחֲזָקָה! לְעוֹלָם בַּחֲזָקָה, וּבָעֵי לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵי״; וְכֵיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דׇּלְיוֹ, כְּמַאן דַּאֲמַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵי״ דָּמֵי. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ,לימא הא - דקתני חייבין רבי היא דאמר לעיל גבי חופר בור תשעה הואיל ועבד בו שיעור נזקין דהוי שותף בנזקין והכא דעבדי קמאי שיעור מיתה הוו כולם שותפין בתשלומי מיתה: והא - דקתני אחרון חייב וראשון פטור: רבנן - דדייקי איש אחד ולא שנים: אפילו רבנן מודו - דכי כתיב מיעוטא אחופר בור ט' כתיב דליכא לחיוביה מן והמת יהיה לו דהא מסקנא דמילתא מן והמת יהיה לו נפקא לן דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב ומיהו כולה מילתא לא מצינו למילף מינה דעיקר קרא לכדרבא אתא: רבנן - דדייקי איש אחד ולא שנים: שלא היה בה הבל למיתה - שהיתה רחבה הרבה מש"ה פטור אף בנזקין כדאמרינן איש אחד ולא שנים דהוה ליה כחופר בור ט' ובא אחר והשלימה לעשרה: הא והא רבי - דאילו רבנן כי היכי דפטרי חופר ט' מנזקין פטרי נמי הכא לקמאי: כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין - הלכך ראשון פטור אף בנזקין ואליבא דרב דאמר להבלו ולא לחבטו ואליבא דרבי אצטריך לשנויי שלא היה בו הבל אפי' לנזקין דאילו היה בו הבל לנזקין הוי ראשון שותף לנזקין ולשמואל דאמר אף על החבטה חייבה תורה מוקי לה במלא ספוגות בקרקעותיו דאין כאן חבט: באנו למחלוקת רבי ורבנן - לרבנן אחרון חייב בין לנזקין בין למיתה לרבי אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין: פשיטא - מה לי הוסיף למטה מה לי הוסיף למעלה: מהו דתימא - בין לרבי בין לרבנן אחרון פטור דלאו הבלא דידיה קטליה: טם טפח - החופר בור ט' ואחר השלימו לעשרה וחזר אחרון וסתם ומילא עפר אותו טפח שהוסיף: טם - סתם בלשון ארמי [סתמום] טמונין פלשתאי (בראשית כו): מאי דעבד שקליה - וראשון חייב בנזקין: קמה ליה ברשותיה - והוה ליה השתא בור תשעה דאחרון וחייב מיהא בנזקין: מיא - מוסיף הבלא: הרחיבה - אחד חופר בור י' ובא חבירו והרחיב פיו: הרי מיעט הבלא - ותבא לו ברכה: הרי קירב הזיקא - שמיעט מקום מעמד רגלים ושמא לא היה הולך השור עד מקום פי הבור שבתחילה: וראשון מאימת מיפטר - דניטעון על השני היתה השמירה דפשיטא לן דהני עבר דקתני מתני' נשתמש קאמר דאי כדקתני מתני' שעברו עליו שניהן זה אחר זה אמאי ראשון פטור הרי גם הוא פשע: דליו - כסוי הבור לכסותו שהראשון פתחו ודלה ובא שני ומצאו ומסר לו ראשון את כיסוי הבור: והאי מדידיה קממלא - ולא הוי ליה שני שואל על חלקו של ראשון שיהא כולו מוטל עליו לשומרו הלכך אם הזיק שניהם חייבין אבל מסר לו את הדלי נעשה זה שומר שקיבל עליו לכסותו: לחצר - של שניהן: לתוך שלו - כל היכא דעייל יכול לומר זה חלקי שאני בורר ומהני ליה ברירה: ליקנייה בחזקה - משנשתמש בו שהרי קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה: לעולם בחזקה - לבד מסירת דליו בעי לאחזוקי ביה ומיהו להכי מהני מסירה דאי בחזקה לחודה בעי למימר ליה לך חזק וקני כו':שלא היה בו הבל למיתה - שהיה רחבו יותר מעמקו: אי בהבלא מיית - הרבה הוא תימה דנהי דמיעט הבלא מכל מקום אם לא דהרחיב לא היה נופל: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר - בנדרים (דף מו:) מפרש בין יש בה דין חלוקה ובין אין בה דין חלוקה אסורים ואע"פ שאין יכול למחות ליכנס כשאין בו דין חלוקה מ"מ יכול לאסור עליו מידי דהוי אמשכיר בית לחבירו שיכול המשכיר להקדיש כדאיתא במסכת ערכין בפ' האומר משקלי (דף כא. ושם) אע"פ שאין יכול למחות ביד השוכר שלא ליכנס וא"ת ומ"ש מב"ח דאתי ושקיל אפי' הקדיש שדהו אלא משום דר' אבהו מוסיף דינר שלא יאמר כו' (שם דף כג:) וי"ל דשאני ב"ח דגוף הקרקע יוצא מתחת יד המקדיש אבל גבי שוכר לעולם אין גוף הקרקע יוצא מתחת יד המשכיר: זה נכנס בתוך שלו - השתא משמע דדריסת הרגל אסור במודר הנאה ואפילו ר"א בן יעקב לא שרי אלא שותפין משום דבשלו נכנס אבל בלא שותפים מודה דאסור דקפדי אדריסת רגל כדמשמע בסוף חזקת הבתים (ב"ב דף נז: ושם) וקשה דבפ"ק דמגילה (דף ח. ושם) תנן אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת רגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ופריך בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי ומאי קפריך הא משמע הכא דקפדי ומפרש ר"ת דהכי פריך התם דע"כ בדריסת הרגל דלא קפדי כמו בבקעה מיירי דאי בההיא דקפדי כגון בחצר א"כ אפי' נודר הימנו מאכל יהא אסור כיון דקפדי א"כ כיוצא בו משכירין ותניא בנדרים בפ' אין בין המודר (נדרים דף לג.) וכל דבר שאין עושה בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בו אסור וכיון דלא קפדי אמאי אסור והוא הדין דהוה מצי למימר כלים הא לא קפדי: