בבא קמאמב:
טוען את הדף…
וְנֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא לְנַפְשֵׁיהּ – וַהֲלֹא עַצְמוֹ אֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ, הֲבִיאֵהוּ לְבֵית דִּין וִישַׁלֶּם לָךְ! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כְּשֶׁקָּדַם בְּעָלָיו וּשְׁחָטוֹ; מַהוּ דְּתֵימָא: לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן, הוֹאִיל וּבַר קְטָלָא הוּא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ – לָא לִישְׁתַּלַּם מִינֵּיהּ. אִי הָכִי, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – כְּשֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ! הָכִי נָמֵי; וְסָבַר: דִּלְמָא אִית לֵיהּ טַעְמָא אַחֲרִינָא דַּעֲדִיף מֵהַאי, וְנֵימָא לֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי – לִישַׁנֵּי לֵיהּ שֶׁקָּדַם וּשְׁחָטוֹ! אָמַר לָךְ: הָתָם הוּא דְּנִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, דְּשׁוֹר לָאו בַּר קְטָלָא הוּא כְּלָל; דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נִיחַיַּיב – אִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי; אֲבָל הָכָא, דְּמֵעִיקָּרָא בַּר קְטָלָא הֲוָה – לָא צְרִיךְ קְרָא, אַף עַל גַּב דְּשַׁחְטֵיהּ. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי, וַדַּאי הָכִי הֲוָה! אֶלָּא אָמַר רַב אַסִּי: הַאי מִילְּתָא – מִפִּי דְּגַבְרָא רַבָּה שְׁמִיעַ לִי, וּמַנּוּ – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַף תָּם שֶׁחָבַל בָּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, מִשְׁתַּלַּם נָמֵי [דְּמֵי עֶבֶד] מֵעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְהָא תַּבְרֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִגְזִיזֵיהּ – דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לוֹ״ – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין, שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; מִשְׁתַּלַּם נָמֵי דְּמֵי עֶבֶד מִן הָעֲלִיָּיה; כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. וַהֲלֹא דִּין הוּא – הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּעֶבֶד וְחַיָּיב בְּבֶן חוֹרִין; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּבֶן חוֹרִין – חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב בְּעֶבֶד – נַחְלֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד! וְעוֹד, קַל וָחוֹמֶר – וּמָה בֶּן חוֹרִין, שֶׁנּוֹתֵן כׇּל שׇׁוְויוֹ, חָלַקְתָּ בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד; עֶבֶד, שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא שְׁלֹשִׁים, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין תָּם לְמוּעָד? לֹא, מַחְמִירַנִי בְּעֶבֶד יוֹתֵר מִבֶּן חוֹרִין; שֶׁבֶּן חוֹרִין יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן סֶלַע, שְׁלֹשִׁים – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים; וְעֶבֶד יָפֶה סֶלַע – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים, יָכוֹל יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ – אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי מָה בָּא זֶה לְלַמְּדֵנוּ? אִם לְחַיֵּיב עַל הָאִשָּׁה כָּאִישׁ – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״כִּי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה״! אֶלָּא לְהַקִּישׁ אִשָּׁה לְאִישׁ, מָה אִישׁ – נְזָקָיו לְיוֹרְשָׁיו, אַף אִשָּׁה – נְזָקֶיהָ לְיוֹרְשֶׁיהָ. וְסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: לָא יָרֵית לַהּ בַּעַל? וְהָתַנְיָא: ״וְיָרַשׁ אוֹתָהּ״ – מִכָּאן שֶׁהַבַּעַל יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא אָמַר אֶלָּא בְּכוֹפֶר – הוֹאִיל וְאֵין מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וְהָוֵה לֵיהּ רָאוּי, וְאֵין הַבַּעַל נוֹטֵל בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת. אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו״. וּבִנְזָקִין לֹא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא? וְהָתַנְיָא: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה, וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. אֵין הַבַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו, אֵין הָאִשָּׁה – נוֹתֶנֶת לְיוֹרְשֶׁיהָ. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה,ונימא ר"ע לנפשיה - כדאקשי ליה לר' אליעזר לעיל: כשקדם בעליו ושחטו - קודם שנגמר דינו אצטריך ליה קרא למפטריה: אי הכי - אמאי מותיב ר"ע לרבי אליעזר לעיל הביאהו לב"ד ולא אסיק אדעתיה דמצי לשנויי ליה כשקדם ושחטו אי לית ליה טעמא אחרינא: אמר לך - ר' אליעזר שקדם ושחטו לא אצטריך קרא דהתם כי הרגו שלא בכוונה אצטריך למפטריה מכופר: דשור לאו בר קטלא הוא כלל - ואי לא מיעטיה הוה אמינא עיקר חיובו כופר הוא: אבל הכא - דשור בר קטלא הוא תחילת דינו נפטר מממון ולא חלה עליו תשלומין דאיכא למימר הביאהו לב"ד הלכך כי קדים ושחטו נמי בלא קרא מיפטר ולא צריך קרא: לר"ע נמי ודאי הכי הוא - קושיא היא: נשלם דמי עבד מעלייה - ואע"ג דמקטיל דהא לגבי חבלת אדם אין תורת תם עליו ואינו נפטר בטענת הביאהו לב"ד כתב רחמנא נקי: והא תבריה רבי עקיבא לגזיזיה - דאשמעינן בהדיא דאין משתלם אלא מגופו ואכתי איכא למימר הביאהו לב"ד: הואיל ומחמירני בעבד - לגבי מועד: חלקת בו בין תם למועד - דמועד משלם כופר ותם פטור: חלקת בו בין תם למועד - דמועד משלם כופר ותם פטור: שאינו נותן אלא שלשים - אפילו שוה ק' מנה: והמית איש וגו' - במועד כתיב: נזקיה ליורשיה - ולא לבעלה: [וירש אותה] - ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו וגו' שארו זו אשתו והא ליכא למימר דלדידה ניתיב ירושה דידיה דהא ממשפחתו כתיב אלא ה"ק ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו ושארו שהיא אשתו הוא יורש אותה: לא אמר ר"ע - נזקיה ליורשיה: אלא - בכופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתתה. הלכך לא זכתה בו מחיים: והוה ליה ראוי - ולא מוחזק וקיימא לן ביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דאין הבעל יורש את אשתו בראוי לבוא לאחר מיתתה כבמוחזק לה מחיים: מאי טעמא - אין כופר משתלם אלא לאחר מיתה אע"ג דכתיב והמית נימא דכיון שאמדוהו למיתה לישתלם מחיים: [והמית כו'] - שור אינו בסקילה עד שימות הניזק דכתיב והמית איש והשור יסקל: ודמי ולדות לבעל - התורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה (שמות כא): אין האשה נותנת ליורשיה - נזק וצער: היתה שפחה ונשתחררה כו' - כלומר היתה משוחררת מעוברת ממשוחרר:ונימא רבי עקיבא לנפשיה - ולא בעי למימר שלא היה יודע . אותם תירוצים וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם דפשוט לו לגמרא דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"ת ודלמא אם כופר לא דריש ואם עבד דריש וי"ל כיון דלא דריש אם כופר כ"ש דלא דריש אם עבד כדמוכח לקמן: אלא אמר רב אסי כו' - וא"ת ומה דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דלמא אית ליה טעמא אחרינא כדאמר לעיל אקדם ושחטו וי"ל דגבי טעם דקדם ושחטו שייך לומר הכי שאינו טעם טוב כדפרישית לעיל אבל אטעם דהמית על פי עד אחד וגבי טעמא דנתכוין לא שייך למימר דלמא אית ליה טעמא אחרינא דטעמים חשובין הן וליכא למפרך עליהו מידי: ועבד יפה סלע נותן ל' - אע"ג דשוה ק' אין נותן אלא שלשים מ"מ כיון שנותן קצבה של שלשים אע"פ שאין שוה אלא סלע או יותר שלעולם הקצבה עומדת א"כ גם כשהשור אין שוה כלום קיימת: מה כשחייב בן חורין חלקת בין תם למועד - ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפילו הכי פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מיחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר: נקי מדמי עבד - פירוש משלשים של עבד ויש מפרשים דאפילו דמים לא משלם וכ"ש קנס: והוה ליה ראוי - אף על גב דביש נוחלין (ב"ב דף קיג.) דריש דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מקרא אחרינא מהכא לא נפקא דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי ולא אתי מיניה שאר ראוי וכופר נמי לא נפיק מהתם דהתם בירושה שנפלה לאחר מיתת האשה אין הבעל נוטל בראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל: נותן נזק וצער לאשה - נקט נזק וצער לפי שרגילות הוא שמצטערת יותר וגם נפחתין דמיה כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת בזמנה אבל ריפוי ושבת אורחא דמילתא הוא שאין צריכה ריפוי וגם אינה מתבטלת יותר ממלאכה משאר יולדת וכזה היה סופה כשתלד וא"ת ובושת מ"ט לא חשיב וי"ל נתכוין לבייש זה ובייש זה פטור לר"ש בהחובל (לקמן בבא קמא דף פו.) ומיירי דנתכוון להכות חבירו והכה האשה כפשטיה דקרא: היתה שפחה ונשתחררה או גיורת זכה - פ"ה נתעברה מן הגר ומן המשוחרר וכן משמע בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דקאמר לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה (שם) משמע כדפ"ה והא דנקט היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ כשאין לה בנים קאמר ולהכי נקט ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב וה"ה לישראלית נשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעלה והא דנקט שפחה וגיורת משום דאורחא דמילתא כך דסתם משוחררת נשואה למשוחרר וסתמא גיורת לגר: