בבא קמאפ:
טוען את הדף…
שְׁמוּאֵל לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי, רַב אַסִּי לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דְּרַב. אָמְרִי: מַאן נִתָּרַח? נִתָּרַח שְׁמוּאֵל וְנֵיתֵי רַב וְרַב אַסִּי. וְנִתָּרַח רַב אוֹ רַב אַסִּי! רַב – מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דַּעֲבַד לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל; מִשּׁוּם הָהוּא מַעֲשֶׂה דְּלַטְיֵיהּ, אַדְבְּרֵיהּ רַב עֲלֵיהּ. אַדְּהָכִי וְהָכִי, אֲתָא שׁוּנָרָא קַטְעֵיהּ לִידָא דְּיָנוֹקָא. נְפַק רַב וּדְרַשׁ: חָתוּל – מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, וְאָסוּר לְקַיְּימוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ ״מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ״, מַאי נִיהוּ תּוּ ״אָסוּר לְקַיְּימוֹ״? מַהוּ דְּתֵימָא: מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, אִיסּוּרָא לֵיכָּא; קָא מַשְׁמַע לַן. אָמְרִי: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ ״אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גָּזֵל״, מַאי נִיהוּ תּוּ ״אֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים״? אָמַר רָבִינָא: לְעוֹרוֹ. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין, וַחֲתוּלִין, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים – מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִין לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּאוּכָּמָא, הָא בְּחִיוּוֹרָא. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּרַב – אוּכָּמָא הֲוָה! הָתָם – אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה. וְהָא מִבְעָיא בָּעֵיא לֵיהּ רָבִינָא! דְּבָעֵי רָבִינָא: אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא, מַהוּ? כִּי קָמִבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבִינָא – בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר אוּכָּמָא; מַעֲשֶׂה דְּרַב – בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה. (חב״ד בי״ח בח״ן – סִימָן.) אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַדָּא בַּר פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַתְרִיעִין עַל הַחִיכּוּךְ בְּשַׁבָּת, וְדֶלֶת הַנִּנְעֶלֶת לֹא בִּמְהֵרָה תִּפָּתַח, וְהַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מֵיתִיבִי: וּשְׁאָר פּוּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת עַל הַצִּבּוּר – כְּגוֹן חִיכּוּךְ, חָגָב, זְבוּב, צִירְעָה וְיַתּוּשׁ, וְשִׁילּוּחַ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – לֹא הָיוּ מַתְרִיעִין, אֶלָּא צוֹעֲקִים! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּלַח, כָּאן בְּיָבֵשׁ. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁחִין שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים – לַח מִבַּחוּץ וְיָבֵשׁ מִבִּפְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פּוֹרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה״. ״וְדֶלֶת הַנִּנְעֶלֶת לֹא בִּמְהֵרָה תִּפָּתַח״, מַאי הִיא? מָר זוּטְרָא אָמַר: סְמִיכָה. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל הַמְּרִיעִין לוֹ, לֹא בִּמְהֵרָה מְטִיבִין לוֹ. רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי אָמַר: לְעוֹלָם אֵין מְטִיבִין לוֹ. וְלָא הִיא, רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי מִילְּתָא דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּאָמַר. וְהַלּוֹקֵחַ בַּיִת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנוֹ אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. בְּשַׁבָּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא כִּדְאָמַר רָבָא הָתָם: אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה; הָכִי נָמֵי, אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמִירָה לְגוֹי שְׁבוּת הִיא, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַלּוֹקֵחַ עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִיקַּח לָהּ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. תָּנוּ רַבָּנַן, עֲשָׂרָה תְּנָאִין הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ:שמואל לא עייל קמיה דרב אסי - שהיה גדול ממנו ורב אסי תלמיד של רב הוה: מאן נתרח - מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי: נתרח שמואל - בחוץ ויבואו רב ורב אסי רב ואח"כ תלמידו: מלתא בעלמא הוא דעבד לשמואל - שמואל קטן שבכולן היה וזה שאין רב נכנס לפניו טיבותא ויקרא הוא דקא עבד ליה משום מעשה דלטייה לשמואל בשמונה שרצים (שבת דף קח.): אדבריה עליה - הטעינו עליה לנהוג בו כבוד: אדהכי והכי - דהוו מסרבי אתא שונרא וקטעיה לידא דההוא ינוקא: חיורא - מועד להזיק אדם: מתריעים - בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית: חיכוך - שחין שמתחכך האדם עליה פרוטי"ר בלע"ז: ודלת הננעלת - על האדם מהיות מצליח: לא במהרה תפתח - ונפקא מינה לאפושי ברחמי: והלוקח בית - מנכרי: אונו - שטר מכירה: לא היו מתריעין - בשבת: צועקין - ביחיד: יבש - קשה מלח: אבעבועות פורח - בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח מכלל דבפנים הוי יבש: מלתא דנפשיה - בב"ב בהשותפין (ב"ב דף יב:) דאימנוה לאותוביה ברישא ולא איסתייעא מילתא:נפק רב ודרש - לא עתה על זה המעשה תיקן דהא פריך עלה ' מברייתא אלא דרש דמקודם נתקן: מותר להורגו ואסור לקיימו - והא דאמר ר"ל בפ"ק דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי ארי ונמר ודוב וזאב וברדלס ונחש דאפי' ר"א דאמר כל הקודם להורגו. זכה היינו דוקא כשהמיתו אבל לא המיתו לא היינו בקשורין בשלשלת שכן דרך לגדלן והכא בחתול שאין קשורה א"נ מהנהו רגילים בני אדם להזהר ולא אתי לידי היזק אבל מחתול אין נזהרין שאין יודעים אם היא בר אוכמא או בר חיורא שאין מכירים באבותיהם: אמר רבינא לעורו - שאם מצאן מת אין חייב בהשבת העור וקצת תימה כיון דאשמועינן דאין בו משום גזל למאי איצטריך הך דמותר להורגו וי"ל דאין לחוש כיון דמתחילה קאמר דמותר להורגו: מתריעין על החיכוך בשבת - ע"כ לאו היינו התרעה בשופר דשופר בשבת מי איכא כדדייק בספ"ק דתענית (דף יד. ושם) אלא התרעה בפה בעננו וסבר כמ"ד התם דעננו קרי ליה התרעה ותימה דמאי פריך מההיא דבשאר מיני פורעניות דקתני לא היו מתריעין על החיכוך אלא צועקים דילמא ה"ק לא היו מתריעין בשופר אלא צועקים בפה בעננו ואין לומר אע"ג דתרוייהו בפה התרעה לחוד וצעקה לחוד דהתם משמע דלמ"ד עננו קרי ליה התרעה חדא היא וי"ל דה"פ מדקאמר שבשבת מתריעין לכל הפחות בעננו א"כ ראוי לעשות על החיכוך התרעה אפי' בשופר בחול כיון שהוא דבר גדול כל כך דבשבת צועקים: על החגב - ל"ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו (תענית יט.) תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי"ל דהתם בפה ועי"ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר"י: על החגב. ל"ג ועל הגובאי דהא במתני' דסדר תעניות האלו (תענית יט.) תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי וי"ל דהתם בפה ועי"ל דשפיר גרסינן ליה והתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחתול דקתני התם וגובאי דהכא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים. פירוש ר"י:
לעולם אין מטיבין לו - והא דקאמר איהו גופיה בעובדא דידיה לא במהרה מטיבין לו בפרק קמא דבבא בתרא (דף יב:) זה אמר בשעה שהיה סבור עדיין שיחזירו וימנו אותו ראש ישיבה אבל לבסוף שלא החזירוהו אמר לעולם אין מטיבין לו: אומר לנכרי ועושה - דוקא משום מצוה זו דישוב דא"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי אמירה לנכרי ואפי' לצורך מילה משמע בפרק הדר (עירובין דף סח.) דלא שרי אמירה לנכרי באיסורא דאורייתא גבי ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה דקאמר נשייליה לאימיה אי צריכה נחים ליה אגב אימיה משמע דאי לא צריכה אימיה לא שרי אפילו על ידי נכרי וי"ס שכתוב בהדיא נחים ליה נכרי אגב אימיה ולכאורה משמע שלפני המילה היה והיו צריכין לחמימי כדי למולו ולא שרי אפילו ע"י נכרי אלא אגב אימיה כדשריא הכא והתם בעובדא דלעיל דקאמר גבי ינוקא אחרינא נימא ליה לנכרי דניתי מגו ביתא ההוא דלעיל איסורא דרבנן הוה להביא דרך חצר שלא עירב ואפילו איסורא דרבנן אור"י שאין להתיר משום מצוה אחרת על ידי נכרי כגון להביא ספר דרך כרמלית כדי ללמוד בו דדוקא מילה דהיא גופא דחי שבת שרי על ידי נכרי איסור דרבנן ומיהו בה"ג משמע דאפילו איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה שפירש דאפי' דניתי נכרי מתוך ביתו דהיא דרך רשות הרבים דהוי איסורא דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה כמו הכא משום ישוב ארץ ישראל ולדבריהם בעובדא בתרא דקאמר נחים ליה נכרי אגב אימיה לאחר המילה הוה ולאחר שלשה שכבר נתרפא הולד יפה ולספרים דל"ג נכרי נוכל לומר דע"י ישראל קאמר ותוך שבעה דמחללין עליה השבת אם אמרה צריכה אני כדאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכט. ושם) אבל אין נראה דעל ידי ישראל הוה אסור להרבות בשביל התינוק כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף טו:) ולפי ה"ג טפי אית לן למישרי על ידי נכרי איסורא דאורייתא מאיסורא דרבנן על ידי ישראל כדמסיק התם אהאי עובדא ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואמרינן נמי בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל:) כשם שאין מביאין דרך רשות הרבים כך אין מביאין דרך גגות חצירות וקרפיפות והיה נראה מתוך ה"ג להתיר ביום שני אפילו של ר"ה לעשות כל צרכי מילה אפילו לכרות עצים לעשות ברזל ע"י ישראל שהרי מת דלא שרי לקבור על ידי נכרי כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף כ.) אפילו הכי אמר בפ"ק דביצה (דף ו. ושם) ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל אפילו ביו"ט שני של ר"ה כ"ש מילה דשרי ע"י נכרי איסורא דאורייתא בשבת כדפי' בהלכות גדולות ושרי נמי ע"י ישראל ביו"ט שני של ר"ה ומיהו אין זה ק"ו דמן הדין הוה ליה למישרי לקבור מת בשבת אלא לפי שהוא מכוער ומגונה ומתבייש שנקבר בשבת שנעשה באיסור שבת אפילו ע"י נכרי מידי דהוה אההיא דתנן בפרק השואל (שבת דף קנא.) עשה נכרי ארון וחפר קבר אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרי בכדי שיעשו כמו בחי מטעם דפרישית ותדע דהא במת שריא כרמלית כדאמרינן בהמצניע (שם דף צד:) דגדול כבוד הבריות א"כ כ"ש דהוה ליה למישרי לקבור ע"י נכרי אלא על כרחך טעמא הוי כדפרישית וא"ש נמי הא דאמרינן בפ"ב דביצה (דף כב.) אמימר שרא למיכחל עינא אפי' ביו"ט שני של ר"ה ופריך והאמר רבה מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל מה שאין כן בביצה והשתא מאי פריך מביצה והא צרכי חולה אית לן למשרי טפי אפי' ממת דבסוף מפנין (שבת דף קכט.) אמר דכל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת ומיכחל עינא מדמה התם לחולה שאין בו סכנה ואומר לנכרי ועושה אפי' איסורא דאורייתא א"כ אית לן למישרי בק"ו ממת אפי' לכתוש סמנין ביום טוב שני של ראש השנה על ידי ישראל ולמאי דפרישנא אתי שפיר דליכא ק"ו: