בבא קמאל:
טוען את הדף…
״תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ״ תְּנַן, מִשּׁוּם דְּמַשְׁרְקִי. כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. אָמַר רַב: בֵּין בְּגוּפָן, בֵּין בְּשִׁבְחָן. וּזְעֵירִי אָמַר: בְּשִׁבְחָן אֲבָל לֹא בְּגוּפָן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן, וּזְעֵירִי סָבַר: לֹא קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן. תְּנַן: הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. וְאִילּוּ ״כׇּל הַקּוֹדֵם זָכָה״ לָא קָתָנֵי! תְּנָא לְרֵישָׁא, וְהוּא הַדִּין לְסֵיפָא. וְהָא תָּנֵי עֲלַהּ: אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל! כִּי קָתָנֵי ״אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל״ – אַכּוּלַּהּ מַתְנִיתִין קָאֵי, לְאוֹתוֹ שֶׁקָּדַם וְזָכָה. וְהָא לָא קָתָנֵי הָכִי, דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וּמוּתָּר מִשּׁוּם גָּזֵל. וְהַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב, וְאָסוּר מִשּׁוּם גָּזֵל! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גָּלָל קָרָמֵית?! דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֶׁבַח – קָנְסוּ גּוּפוֹ מִשּׁוּם שִׁבְחוֹ, דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח – לֹא קָנְסוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן; לְאַלְתַּר קָנְסִינַן, אוֹ לְכִי מַיְיתִי שְׁבָחָא קָנְסִינַן? תָּא שְׁמַע, מִדְּקָאָיְירִינַן גָּלָל! וְתִסְבְּרָא?! כִּי אַיְירִינַן גָּלָל – מִיקַּמֵּי דִּלְשַׁנֵּי רַב נַחְמָן; לְבָתַר דְּשַׁנִּי רַב נַחְמָן – מִי אִיכָּא לְמִירְמֵא גָּלָל כְּלָל? לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית – קוֹנְסִין אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן, אֲבָל לֹא אֶת הָרִבִּית. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּזְעֵירִי דְּאָמַר כְּרַבָּנַן? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי – אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא קֶרֶן דִּבְהֶתֵּירָא. אֲבָל הָכָא, קֶרֶן גּוּפָא קָמַזֵּיק. וּזְעֵירִי אָמַר לָךְ: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, אֶלָּא דְּמִשְּׁעַת כְּתִיבָה דַּעֲבַד לֵיהּ שׂוּמָא; אֲבָל הָכָא – מִי יֵימַר דְּמַזֵּיק? לֵימָא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי: הַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר – חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וַאֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם, וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וּמוּתָּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל. הָא גוּפָא קַשְׁיָא – אָמְרַתְּ כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה, וַהֲדַר קָאָמַר אֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל! אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה – בְּשִׁבְחָן, וַאֲסוּרִין מִשּׁוּם גָּזֵל – אַגּוּפָן; וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: אֲפִילּוּ גּוּפָן נָמֵי – כׇּל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה! לִזְעֵירִי – וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא. לְרַב – מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא? אָמַר לְךָ רַב: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – קָנְסוּ גּוּפָן מִשּׁוּם שִׁבְחָן; וְהָכָא, בַּהֲלָכָה וְאֵין מוֹרִין כֵּן קָא מִיפַּלְגִי – דְּאִתְּמַר, רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: הֲלָכָה, וּמוֹרִין כֵּן. אִינִי?! וְהָא רַב הוּנָא אַפְקַר חוּשְׁלֵי, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַפְקַרתבנו וקשו תנן - דמחייב דעדיין לא נעשו זבל וקשים הם ומחליקין בהן וכי קאמר רבי יהודה בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כל כך: משרקי - מחליקין: בשבחן - במה שהשביחן ברה"ר: ואילו כל הקודם זכה לא קתני - משום דגלל זהו רעי ואינו משביח ברה"ר דמושבח ועומד הוא וקשה לרב: והא קתני עלה - בברייתא אסורים משום גזל: אכולה מתניתין קאי - האי אסורין משום גזל ואפילו אתבן וקש הלכך הכי קאמר דלאחר שקדם וזכה בהם אחר אסור לגזלן הימנו: מדקא איירינן גלל - עליה דרב מכלל דאיהו סבר לאלתר קנסינן דאי לבתר דאייתי שבחא מאי רומיא דגלל הא לאו שבח בגלל: כי איירינן גלל מקמי דשני רב נחמן - דהוה סבירא לן דאע"ג דאין סופו להשביח קניס רב וכ"ש דבדבר שסופו להשביח קניס לאלתר: לבתר דשני מי איכא למירמ' [גלל] כלל - והשתא דקים לן דטעמא דקנסא משום שבח הוא מיבעיא אי לאלתר קניס או כי מייתי שבח: שיש בו רבית - שכתוב בו שלוה ברבית: קא מזקא - עתיד להזיק: עביד ליה שומא - שם עליו נשך ועבר בלא תשימון (שמות כב): לזעירי ודאי תנאי היא - דליכא למימר דכ"ע לא קנסו דהא רבן שמעון קניס: בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי - תנא קמא סבר הלכה דקנסו גופן ואין מורין כן והכי קאמר [הלכה] כל הקודם בהן זכה ואפי' גופן דיעבד ואי אתי מרישא לקמן לאימלוכי אמרינן ליה אסורין משום גזל: אפקר חושלי - שעורין קלופין ששטח איש אחד ברה"ר כדי שיתייבשו והפקירן רב הונא והורה שהקודם בהן זכה:תבנו וקשו תנן משום דמשרקי. והא דמחייב מתני' בגללים אע"ג דלא שריק היינו משום דלית ביה שבחא ולא התירו להוציא בחנם:
דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו - מכאן יש להוכיח דל"ג כל הקודם בהן זכה גבי מצניע קוץ וזכוכית וגדר שנפלה לרה"ר דהתם ליכא שבחא: שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. נראה לר"י שר"מ קונס להפסיד החוב לגמרי אפי' בהודאה ועדות אחרת כדמשמע לישנא דאין גובה לא את הקרן ולא את הרבית דמשמע דאין גובה כלל וכן משמע מדמדמי לקנסו גופו משום שבחו שמפסיד גוף הממון ואין להקשות דבפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) מדמי הך דהכא דשטר שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמין ומוקי ההיא דשטרי חוב כר"מ והיכי מדמי דהכא מפסיד גוף המלוה והתם אינו מפסיד אלא השטר דמה שאין מפסיד שם אלא השטר לפי שלא היה עבירה בגוף המלוה אלא בשטר אבל ברבית יש עבירה דהלואה ברבית אפי' בלא שטר אע"ג דאמרינן דמשעת כתיבה עבד ליה שומא בלא שטר נמי איכא איסורא בהלואה הקשה ריב"א אם יפסיד כל חובו לגמרי מצינו הלוה חוטא נשכר ואור"י דאין זה קושיא כי המלוה שמרויח קנסו בגוף מחמת השבח ומתוך כך יזהר אבל הלוה אין לנו במה לקנוס שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה: וחכמים אומרים גובה את הקרן כו'. משמע שגובה ע"פ השטר אפי' ממשעבדי וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדים עוברים על לא תשימון אע"ג דאינם עדי חמס דאין מרויחין כלום הא קי"ל כאביי (סנהדרין דף כז.) דמי שאוכל נבלות להכעיס פסול והא דלא תני לה בזה בורר (שם כד:) ה"נ לא תני לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדמשמע התם בגמרא גבי מלוה ברבית מלוה הבאה ברבית ואין לומר דמיירי באין ניכר הרבית בשטר אלא כתוב סתמא פלוני חייב לפלוני מנה וסברו העדים שהכל קרן ואח"כ נודע שהוא רבית דבפרק איזהו נשך (ב"מ דף עב. ושם) מתרץ ר' יוחנן עלה דההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ואי אין ניכר בשטר שיש בו רבית נמי לגזור שמא יגבה רבית במקום קרן ואין לומר שלכך הן כשרים שלא עשו שומא כיון שניכר מתוך השטר הרבית לא יבא לגבות הרבית על ידי שטר זה והא דתנן באיזהו נשך (שם עה:) שהעדים עוברים בלא תעשה היינו כגון שאין ניכר הרבית מתוך השטר דהא אמרי' בשמעתין דמשעת כתיבה עבד ליה שומא א"כ בשטר זה עוברים בלא תעשה וי"ל דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולהכי לא מפסלי בהכי כדאמרינן (שם דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו א"נ כגון שיש עדים שהם אנוסין מחמת נפשות וכן צ"ל בשטרי חוב המוקדמים דיש מעמידין אותה כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפי' רבי מאיר אין פוסל אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים הם שחתמו על שטר מוקדם אלא י"ל שיש עדים שהיו אנוסים מחמת נפשות א"נ כגון שאמרו טעינו בשנת המלך ואומר ר"י דהלכה כרבנן אע"ג דקי"ל (כתובות דף ס:) כר' מאיר בגזירותיו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו וכן פסקו הלכות גדולות כרבנן דר"מ מטעם זה במעוברת חבירו ומינקת חבירו (יבמות לו:):
דמשעת כתיבה עבד ליה שומא - תימה לרבינו יצחק מה שומא יש כאן ומה מזקת עדותן ללוה והלא לא יגבו ב"ד הרבית ע"י שטר זה כיון שניכר בתוכו רבית: לימא כהני תנאי כו' - מכאן יש להוכיח דל"ג במתני' במילתיה דרשב"ג כל הקודם בהן זכה דאי גרסינן ליה הוה ליה לאתויי דעל כרחך רשב"ג אגופן נמי קניס דאי לאו הכי במאי פליג אתנא קמא וי"ל דהוי מצי לדחויי דכולה רשב"ג היא וה"ק שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' א"נ ס"ד דוקא אתבנו וקשו דאיכא שבחא טובא אבל שאר דברים לא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דכל המקלקלין שוין אפי' לית בהו אלא שבחא פורתא: והדר קאמר דאסורין משום גזל - ולא בעי למימר דאסורין משום גזל לאותו שקדם וזכה ורשב"ג קאמר דמותרין דאין סברא דליפלגו בהכי: לזעירי ודאי תנאי היא - דאין סברא לומר דפליגי בהלכה ומורין כן לענין שבחא דפשיטא דלכולי עלמא מורין: