בבא קמא נ:

פרק ה׳ · שור שנגח את הפרה

Bava Kamma 50b · Chapter 5: Shor SheNagach et HaParah

״אֶרֶךְ אַפַּיִם״ – וְלָא כְּתִיב ״אֶרֶךְ אַף״? אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד. אָמַר לוֹ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ? לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים נִצְרַךְ לִמְכּוֹר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים; אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד – מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּךְ לִרְשׁוּת שֶׁלָּךְ. מַתְנִי׳ הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר – חַיָּיב. אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, חֲרִיצִין וּנְעִיצִין – חַיָּיב. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בּוֹר״? מָה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים; אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים. הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמַר רַב: בּוֹר שֶׁחִיְּיבָה עָלָיו תּוֹרָה – לְהֶבְלוֹ, וְלֹא לַחֲבָטוֹ. אַלְמָא קָסָבַר: חֲבָטָה – קַרְקַע עוֹלָם הוּא דְּמַזְּקָא לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְהֶבְלוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן לַחֲבָטוֹ. וְאִם תֹּאמַר: לַחֲבָטוֹ אָמְרָה תּוֹרָה, וְלֹא לְהֶבְלוֹ – הַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל הַבּוֹר, וַאֲפִילּוּ מָלֵא סְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דַּעֲבַד גּוֹבַהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; לְרַב – אַגּוֹבַהּ לָא מִיחַיַּיב, לִשְׁמוּאֵל – אַגּוֹבַהּ נָמֵי מִיחַיַּיב. מַאי טַעְמָא דְּרַב? דְּאָמַר קְרָא: ״וְנָפַל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל דֶּרֶךְ נְפִילָה. וְלִשְׁמוּאֵל, ״וְנָפַל״ – כֹּל דְּהוּ מַשְׁמַע. תְּנַן: אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״בּוֹר״? מָה בּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים. בִּשְׁלָמָא לִשְׁמוּאֵל – ״אַף כֹּל״ לְאֵתוֹיֵי גּוֹבַהּ. אֶלָּא לְרַב – ״אַף כֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חֲרִיצִין וּנְעִיצִין. חֲרִיצִין וּנְעִיצִין בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לְהוּ! תָּנֵי, וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. וְהָנֵי כּוּלְּהוּ דְּקָתָנֵי – לְמָה לִי? צְרִיכָא; דְּאִי תְּנָא בּוֹר, הֲוָה אָמֵינָא: בּוֹר עֲשָׂרָה – הוּא דְּאִית בֵּיהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּקַטִּין וּכְרִיכָא; אֲבָל שִׁיחַ – דַּאֲרִיךְ, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בֵּיהּ הַבְלָא. וְאִי תְּנָא שִׁיחַ, הֲוָה אָמֵינָא: שִׁיחַ עֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בֵּיהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּקַטִּין; אֲבָל מְעָרָה – דִּמְרַבְּעָא, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בַּהּ הַבְלָא. וְאִי תָּנֵי מְעָרָה, הֲוָה אָמֵינָא: מְעָרָה בַּעֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בַּהּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דִּמְטַלְּלָא; אֲבָל חֲרִיצִין – דְּלָא מְטַלְּלִי, אֵימָא: בַּעֲשָׂרָה לֵית בְּהוּ הַבְלָא. וְאִי תְּנָא חֲרִיצִין, הֲוָה אָמֵינָא: חֲרִיצִין עֲשָׂרָה הוּא דְּאִית בְּהוּ הַבְלָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בְּהוּ רְוִיחָא מִלְּעֵיל טְפֵי מִתַּתַּאי; אֲבָל נְעִיצִין – דִּרְוִיחִי מִלְּעֵיל טְפֵי מִתַּתַּאי, אֵימָא בַּעֲשָׂרָה לֵית בְּהוּ הַבְלָא; קָא מַשְׁמַע לַן. תְּנַן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וָמֵת – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בּוֹ – חַיָּיב. נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר; מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ חַבְטָה? לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי, אִם הוּזַּק בּוֹ חַיָּיב? הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא! אָמְרִי: אֵין הַבְלָא לְמִיתָה, וְיֵשׁ הַבְלָא לִנְזָקִין. הָהוּא תּוֹרָא דִּנְפַל לַאֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, שַׁחְטֵיהּ מָרֵיהּ. טַרְפֵיהּ רַב נַחְמָן. אָמַר רַב נַחְמָן: אִי שְׁקֵיל מָרֵיהּ דְּהַאי תּוֹרָא קַבָּא דְקִמְחָא, וַאֲזַל תְּנָא בֵּי מִדְרְשָׁא: אִם שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת – כְּשֵׁירָה; לָא אַפְסְדֵיהּ לְתוֹרָא דְּשָׁוֵה כַּמָּה קַבֵּי. אַלְמָא קָסָבַר רַב נַחְמָן: יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָיוּ פְּחוּתִין מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר, וּמֵת – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ חַבְטָה?

ארך אף - משמע מאריך רוגז וממתין מליפרע ארך אפים משמע שני רצונים אחת של טובה ואחת של רעה: לצדיקים - מלשלם שכר טוב לאלתר: ולרשעים - מלפרע מהן לאלתר: לא יסקל - לפנות אבנים: לרשות שלך - רשות הרבים כל ימיו הוא שלו: מרשות שאינה שלך - שמא אתה עתיד למוכרה: לגלג עליו - לא היה מכיר טעמו של דבר: מתני' חריצין ונעיצין - בור עגול הוא שיח ארוכה וקצרה מערה מרובעת ומכוסה בקרוי אלא שיש לה פה חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח: נעיצין - קצרין מלמטה ורחבין מלמעלה: סתם בור - עשרה טפחים: מה בור שיש בו כדי להמית - דהיינו י' טפחים: גמ' להבלו - משום דעבד ליה הבל לבור ולא משום חבטו: קרקע עולם - ואינו שלו: שמואל אמר להבלו - חייבה תורה כדקאמרינן ואע"ג דהבלא ממילא אתי ליה וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבטה: ואם תאמר - דוקא לחבטו ולא להבלו דהא ממילא הוא ואיהו לא עבדיה: התורה העידה על הבור - דכתיב בור סתם: ואפילו מלא ספוגין של צמר - דליכא חבטה: מאי בינייהו - מכדי היכא דמת בו בין לרב בין לשמואל חייב ואפילו נבקעת כריסו או נשברה מפרקתו מחייב נמי רב דאיכא למימר הבלא נמי קטלתיה ואפי' נשברה רגלו וכיחש איכא למימר מחמת הבל הבור חלה וכיחש מה לי אי טעמא דחיובא משום חבטה מה לי משום הבל: דעבד גובה - תל גבוה עשרה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט: דרך נפילה - בעומק משמע ועל פניו: תני - חריצין ונעיצין ברישא: והדר מפרש - מהיכא נפקי: דקטין וכריכא - קצר ועגול: אבל חריצין - דרחבין ולא מטללי אימא לא: לאו משום דלית ביה חבט - ואע"ג דאית ביה הבל וקשיא לתרוייהו: לא משום דלית ביה הבלא - וכ"ש דחבטה לית ליה: לנזקין - חלה מחמת הבל וכיחש: אריתא - יאור: דדלאי - משקה שדות והיא עמוקה אמה ולפיכך היא נקראת אמת המים דעמוקה אמה ורחבה אמה: טרפיה רב נחמן - משום ריסוקי אברים דהיא אחת מי"ח טריפות דתנן (חולין דף מב.) נפלה מן הגג ואע"פ דלא חזינן ביה מכה אלא שאין יכול לעמוד ואמרינן התם (דף נא:) אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה ואם עמדה והלכה אינה צריכה מעת לעת ושור זה לא עמד: קבא דקמחא - להוצאותיו עד שיבא לפני חכמים לשאול ויורוהו אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה: לא אפסיד - שהיה ממתין:

ארך אפים לצדיקים ולרשעים - בעושין פסין (עירובין דף כב. ושם) משמע לרשעים להאבידם מן העוה"ב ובחלק (סנהדרין דף קיא.) משמע לטובה וי"ל כשאין סופו לעשות תשובה הוא לרעה אבל בסופו לעשות תשובה הוא לטובה: איכא בינייהו דעבד גובה - ה"נ הוה מצי למימר דנפל דרך אחוריו דלרב לא מיחייב אלא דרך פניו דאיכא הבל אי נמי בבור שרחבה יותר על עומקה דליכא הבל כדאמרינן (לקמן בבא קמא נא:) וחדא נקט: לשמואל אגובה נמי מיחייב - ע"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר (לעיל בבא קמא דף ג.) אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וקשה דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן (בבא קמא דף נג.) אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א"נ דוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ואין להקשות דליחייב בעל הבור החצי שעשה חצי התקלה ובכל נמי ליחייב דהא מוקי לה כרבי נתן דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי י"ל דקסבר שמואל שאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' לרבי נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפי' נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע"ג שלא עשה התקלה אבל בחצי התקלה לא יתחייב בור כשנחבט בקרקע עולם ולפי זה אתי שפיר הא דמשמע לקמן (שם) נתקל באבן ונפל לבור דמחייב בעל האבן אע"ג דהאי בור לאו איהו כרייה: תני והדר מפרש - פי' תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן: אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה - בפרק אלו טריפות (חולין נא: ושם) אומר עמדה אין צריכה מעת לעת בדיקה ודאי בעי הלכה אפילו בדיקה לא בעי אבל כששהתה מעת לעת אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא ומתוך ה"ג משמע דבעי בדיקה שפירש אנן לא בקיאינן בבדיקה ולדידן בעי י"ב חדש: