בבא קמאצא:
טוען את הדף…
וְקָתָנֵי: הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי – פָּטוּר! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא בּוֹשֶׁת, דְּאָדָם רַשַּׁאי לְבַיֵּישׁ אֶת עַצְמוֹ; אֶלָּא אֲפִילּוּ חֲבָלָה, דְּאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ – אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּיבִין. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ? וְהָתַנְיָא: יָכוֹל נִשְׁבַּע לְהָרַע בְּעַצְמוֹ – וְלֹא הֵרַע, יְהֵא פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵטִיב״ – מָה הֲטָבָה רְשׁוּת, אַף הֲרָעָה רְשׁוּת; אָבִיא נִשְׁבָּע לְהָרַע בְּעַצְמוֹ וְלֹא הֵרַע! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּ״אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית״. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי הֲרָעַת אֲחֵרִים – לְהֹשִׁיבָם בְּתַעֲנִית; אֲחֵרִים מִי מוֹתֵיב לְהוּ בְּתַעֲנִיתָא?! אִין; דִּמְהַדַּק לְהוּ בְּאִנְדְּרוֹנָא. וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ הֲרָעַת אֲחֵרִים? ״אַכֶּה פְּלוֹנִי וְאֶפְצַע אֶת מוֹחוֹ״! אֶלָּא תַּנָּאֵי הִיא; דְּאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר: אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ. מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ? אִילֵּימָא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: ״וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ״ – רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיַּד נַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ אֶת דִּמְכֶם; וְדִלְמָא קְטָלָא שָׁאנֵי! אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: מְקָרְעִין עַל הַמֵּת, וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַמְקָרֵעַ עַל הַמֵּת יוֹתֵר מִדַּאי – לוֹקֶה מִשּׁוּם ״בַּל תַּשְׁחִית״. וְכׇל שֶׁכֵּן גּוּפוֹ. וְדִלְמָא בְּגָדִים שָׁאנֵי, דִּפְסֵידָא דְּלָא הָדַר הוּא! כִּי הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי [לְהוּ] לְמָאנֵי[הּ] ״מְכַבְּדוֹתַי״, וְרַב חִסְדָּא כַּד הֲוָה מְסַגֵּי בֵּינֵי הִיזְמֵי (וְהִגֵּא) [וְהִגֵּי] – מְדַלֵּי לְהוּ לְמָאנֵיהּ, אָמַר: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה, וְזֶה אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה. אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״? וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר – וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן, נִקְרָא חוֹטֵא; הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו [וְכוּ׳]. תָּנֵי רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב: ״שׁוֹרִי הָרַגְתָּ״, ״נְטִיעוֹתַי קָצַצְתָּ״; ״אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לְהוֹרְגוֹ״, ״אַתָּה אָמְרַתְּ לִי לְקוֹצְצוֹ״ – פָּטוּר. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, לָא שְׁבַקְתְּ חַיֵּי לְבִרְיָיתָא! כֹּל כְּמִינֵּיהּ?! אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא; תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתָךְ בְּשׁוֹר הָעוֹמֵד לַהֲרִיגָה, וּבְאִילָן הָעוֹמֵד לִקְצִיצָה. אִי הָכִי, מַאי קָא טָעֵין לֵיהּ? דְּאָמַר לֵיהּ: אֲנָא בָּעֵינָא לְמִיעְבַּד הָא מִצְוָה. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁפַךְ וְכִסָּה״ – מִי שֶׁשָּׁפַךְ, יְכַסֶּה. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְקָדַם חֲבֵירוֹ וְכִסָּה, וְחִיְּיבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִיתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים. אָמַר רַב: דִּיקְלָא דִּטְעַן קַבָּא – אָסוּר לְמִקְצְצֵיהּ. מֵיתִיבִי: כַּמָּה יְהֵא בַּזַּיִת וְלֹא יִקְצְצֶ[נּ]וּ? רוֹבַע! שָׁאנֵי זֵיתִים, דַּחֲשִׁיבִי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שְׁכֵיב שִׁיבְחַת בְּרִי, אֶלָּא דְּקַץ תְּאֵינְתָּא בְּלָא זִמְנַהּ. אָמַר רָבִינָא: וְאִם הָיָה מְעוּלֶּה בְּדָמִים, מוּתָּר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע״ – זֶה אִילַן מַאֲכָל, ״כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא״ – זֶה אִילַן סְרָק. וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵ[נ]וּ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל״? לְהַקְדִּים סְרָק לְמַאֲכָל.לא מבעיא בושת - דהואיל ואדם רשאי לחבול בעצמו כי בייש בעצמו וביישו ביה אחרים לא מפטרי בהכי: אלא אפי' החובל בעצמו - חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ"ה חייבין: מה הטבה רשות - בשבועות (דף כז.) מפרש ליה לקרא דלא מתוקם אלא בדבר הרשות: דכוותיה גבי הרעת אחרים - דקתני התם יכול נשבע להרע לאחרים ולא עשה יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות בשבועות (שם) כו': דמהדק להו - סוגרן בחדר ואין להם מה לאכול: אלא אפי' החובל בעצמו - חבלה ממש דאין רשאי בה ואיכא למימר הואיל ומקולקל הוא דאין מקפיד לא נחייבו אחריני עלוי' אפ"ה חייבין: לנפשותיכם אדרוש - מיד עצמכם אדרוש: וכפר עליו - בנזיר כתיב: על הנפש - משמע שחטא בנפש אדם: מכל דבר - המסגף עצמו בתענית: עומד להריגה - שור שהמית: עומד לקציצה - אשירה או כל עץ הנוטה לרה"ר ומתיירא שמא יפול על אדם וימות: אנא בעינא למיעבד הא מצוה - וכי טעין ליה היאך אתה אמרת לי להרגו מסתמא קושטא קאמר דכיון דלהכי קאי לא קפיד כולי האי ואינשי הוא דאינשי: רובע - הקב: ואם היה מעולה בדמים - דמיו יקרים לבנין יותר משבח פירותיו: רק עץ אשר תדע - קרא יתירא הוא דהוה לי' למכתב רק אשר לא הוא מאכל: זה עץ מאכל - וה"ק רק עץ אשר תדע אם אינך יודע קרוב למצור אלא הוא קחנו ואפילו הוא של מאכל:החובל בעצמו אע"פ שאין רשאי פטור - תימה מאי חיוב שייך ואי פטור ממלקות קאמר ע"כ הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור לאו היינו פטור ממלקות דהא חייב משום קוצץ אילנות טובות ואזהרתיה מואותו לא תכרות כדאיתא בפ' בתרא דמכות (דף כב.) וצריך לדחוק ולומר פטור אע"פ שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו אחרים שחבלו בו חייבין ואחרים שקצצו נטיעה חייבין צריך לאוקמה כר"מ דאמר (כתובות דף לב:) לוקה ומשלם דלוקה משום לא תכרות אי נמי בדלא אתרו ביה: אלא תנאי היא - כלומר ר' עקיבא דמתני' ורבי עקיבא דברייתא פליגי ושנויי דלעיל ליתנהו והשתא ניחא דמשום דאמר תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא קבעי מאן תנא דמתני' דאמר אליבא דר' עקיבא אין אדם רשאי לחבול בעצמו: אלא האי תנא הוא דתניא מקרעין כו' - וא"ת ומאי ס"ד השתא וכי על זה צריך להביא ראיה. דמקרע בגדים עובר משום בל תשחית ואור"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא וכן מקרע על המת זהו לצורך: עובר משום בל תשחית - והא דאמר במו"ק (דף כד.) שמואל קרע עליה דרב תליסר אצטלי דמילתא יש לומר דצורבא מדרבנן שאני ולא היה יותר מדאי: אלא שציער עצמו מן היין - לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר דנקרא חוטא בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר דף יט.) קסבר רבי אליעזר הקפר נזיר טהור חוטא והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא מפני ששנה בחטא וכן בפ"ק דנדרים (דף י.) ותימה דבפ"ק דנזיר (דף ג.) פריך נזירות מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה ומשני אפי' לרבי אליעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא ה"מ טמא דאיידי דבעי מיסתר דלמא אתי למעבד על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה ואור"ת דהא דקאמר דלא הוי חוטא היינו שמצוה גדולה מן העבירה דמצוה לידור כדאמר (ריש סוטה) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום קצת יש חטא מידי דהוי אמתענה תענית חלום בשבת שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת מאי תקנתיה ליתיב תענית לתעניתא שהמצוה גדולה מן העבירה וה"ק בנזיר אפי' ר' אליעזר דאמר נזיר חוטא ה"מ נזיר טמא שהוא עיקר חוטא אבל נזיר טהור לא חשיב רבי אליעזר כ"כ חוטא: כל כמיניה כו' - והא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב דף לו.) האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה התם בלקיטת פירות איירי מדנקט גזירה ונקט נמי מגלא ותובילא שהם כלי אומנות של לוקטי תמרים ודרך אדם למכור פירות אבל אין דרך למכור הדקל לקוץ ואם בקציצת הדקל היה מדבר הוה ליה למינקט נרגא וה"ל למימר ואקטליה כדאמר התם בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מו: ושם) דאמר רב נחמן האי מאן דנקט נרגא ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשכח דקטיל ושדי לא אמרינן ההוא קטליה דעביד איניש דגזים ולא עביד: וחייבו רבן גמליאל ליתן י' זהובים - בפרק כסוי הדם (חולין דף פז. ושם) מוכח שזהו שכר ברכה ואם תאמר שכר דמצוה עצמה היכא אזיל וי"ל דמצוה וברכה הכל אחד ואע"ג דשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה יש שכר מצוה אע"פ שאין ברכה מכל מקום התם שכר מצות כיסוי וברכה לא היה כי אם י' זהובים ושכר ברכת המזון ארבע ברכות מ' זהובים ומעשה באחד שקראו ש"צ לקרות בס"ת ובא אחר וקדם וקרא ושאל לר"ת ואמר לו שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת אותם שתי ברכות ואין נראה לר"י טעם זה דאם כן למה חייבו ר"ג עשרה זהובים ועוד פטרו ר"ת משום . שיענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ועוד אמר ר"ת דבבבל אין דנין מילתא דלית ביה חסרון כיס כדאמר לעיל (בבא קמא דף פד:):