בבא קמא מב.

פרק ד׳ · שור שנגח ד' וה'

Bava Kamma 42a · Chapter 4: Shor SheNagach Arba'ah VaChamishah

מַשְׁכַּח רַבְרְבֵי – שָׁקֵיל, זוּטְרֵי – שָׁקֵיל. רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר ״הֵמִית״ אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא – מָשָׁל לְצַיָּיד שֶׁשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם, מַשְׁכַּח זוּטְרֵי – שָׁקֵיל, מַשְׁכַּח רַבְרְבֵי – שָׁדֵי זוּטְרֵי וְשָׁקֵיל רַבְרְבֵי. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נָקִי מִדְּמֵי וְלָדוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה״ – אֲנָשִׁים, וְלֹא שְׁוָורִים. שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא! אָמַר רַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אֲנָשִׁים – וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים; מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין – אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין, הָא תָּם – מִיחַיַּיב; כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – דְּפָטוּר. אָמַר רָבָא: יַצִּיבָא בְּאַרְעָא, וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא?! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אֲנָשִׁים – וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים; מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין – אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין, וְקַל וָחוֹמֶר לְתַמִּין דִּפְטִירִי; הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – תָּם פָּטוּר, וּמוּעָד חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי בּוֹשֶׁת נָמֵי נֵימָא הָכִי: אֲנָשִׁים – וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים; מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין – אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין, וְקַל וָחוֹמֶר לְתַמִּין דִּפְטִירִי; הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – תָּם פָּטוּר, וּמוּעָד חַיָּיב! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, אִי הָכִי, לִיתְנֵי: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת וּמִבּוֹשֶׁת! אֶלָּא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲנָשִׁים – אֵין אָסוֹן בְּאִשָּׁה יֵעָנְשׁוּ, יֵשׁ אָסוֹן בָּאִשָּׁה לֹא יֵעָנְשׁוּ. וְלֹא שְׁוָורִים – דְּאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ אָסוֹן, יֵעָנְשׁוּ. הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – דְּפָטוּר. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אַטּוּ בְּאָסוֹן תַּלְיָא מִילְּתָא? בְּכַוָּונָה תַּלְיָא מִילְּתָא! אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אֲנָשִׁים – כִּי נִתְכַּוְּנוּ זֶה לָזֶה, אַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ אָסוֹן בָּאִשָּׁה, יֵעָנְשׁוּ; כִּי נִתְכַּוְּנוּ לָאִשָּׁה עַצְמָהּ, לֹא יֵעָנְשׁוּ. וְלֹא שְׁוָורִים – דַּאֲפִילּוּ נִתְכַּוְּנוּ לָאִשָּׁה עַצְמָהּ, ״יֵעָנְשׁוּ״. כְּתַב רַחֲמָנָא ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – דִּפְטִירִי. וְכֵן כִּי אֲתָא רַב חַגַּי מִדָּרוֹמָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ כְּווֹתֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי״ – רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד.

משכח רברבי - ברישא שקיל להו וכי הדר משכח זוטרי שקיל הכא נמי אע"ג דראייה גדולה אמר ליה ברישא כי הדר משכח ראייה זוטרתי אמרה ניהליה: משכח זוטרי - ברישא שקיל להו סבר דלמא לא משכח אחריני וכי הדר משכח רברבי ולית ליה מנא כולי האי דליחזקינהו לכולהו שדי זוטרי ושקיל רברבי ה"נ המית אמר ליה ברישא דאכתי לא הוה ידע ליה מילתא דעדיפא מיניה כי הדר משכח הך הדר ביה מקמייתא: מדמי ולדות - נגח את האשה ויצאו ילדיה: כי ינצו אנשים - ונגפו אשה הרה ולא שוורים: אף שוורים - דפטר להו קרא מועדים הוא דפטר אבל תמין ליחייבו: כתב רחמנא ובעל השור נקי - למימר דלא דרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא תם פטור ומועד חייב: גבי בושת נמי - דקיימא לן (לקמן בבא קמא דף פז.). שורו שבייש פטור ונפקא לן מכי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה ממון דהיינו בושת נימא הכי כו': וכ"ת ה"נ - דלרבי יוסי הגלילי משלם מועד ממון בושת: אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו - להכי אצטריך דאי מדר"ע הוה אמינא אנשים ולא שוורים הכי מידרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקם ליה בדרבה מיניה אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא כו': אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא - ואפילו יש אסון באשה יענשו אם נתכוין לחבירו דסבירא ליה לרב אדא כר' שמעון דאמר במס' סנהדרין באלו הן הנשרפין (דף עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקת בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא בחבירו קדריש ליה אם אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענש וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון נמי יענשו אשתכח דאמעיט שוורים בין ביש אסון בין בשאין אסון ובעל השור נקי למה לי:

הא תם מיחייב - לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר אלא ה"ק דמועד יהיה פטור שלא לחייבו בהעדאה יותר מתם והא דקאמר יציבא בארעא משום צד תמות הקל שאין משלם אלא מגופו חייב צד מועדת לא כ"ש: כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור - ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה מחייבינן בין תם בין מועד בדמי ולדות אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי פטור דנקי אתם דלא להוי יציבא בארעא וכו': כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב - ונקי מדמי ולדות דקתני לאו לפוטרו מדמי ולדות אצטריך אלא כלומר דוקא תם פטור מדמי ולדות ואי לא כתב אנשים כלל הוי פטרינן נמי במועד דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירשתי לעיל (בבא קמא לח.) ולהכי כתב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם והא דתניא בהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) שור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות משמע דאיירי במועד דמשלם נ"ש ועוד דומיא דאדם ואפילו הכי פטור מדמי ולדות ההיא כר"ע אתיא: גבי בושת נמי נימא הכי אנשים כו' - דגבי בושת כתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דמאיש בעמיתו לא נפקא אלא צער לחודיה וריפוי ושבת נפקא מהזה כדאמרינן בהמניח (לעיל בבא קמא דף לג.) ואפילו לר"ע דמאיש בעמיתו נפקי כולהו מודה הוא דבושת לא נפיק מיניה אלא צער וריפוי ושבת שרגילין להיות ע"י חבלה דומיא דנתינת מום אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים וא"ת וריפוי ושבת בין לר"ע ובין לרבנן לילף מאנשים דכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים וי"ל דקים ליה לגמרא דההוא אנשים אתא לדרשה אחרינא ומהאי טעמא נמי א"ש דלא פריך גבי ריפוי ושבת נמי נימא הכי אבל ההוא דבושת קים לן דלמעוטי שוורים אתא והא דלא פריך גבי צער נמי נימא הכי דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שור דומיא דאיש כו' משום דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי בה: בכוונה תליא מילתא - פ"ה דס"ל כר"ש דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב בדמי ולדות דלית ליה דתנא דבי חזקיה וקשה לר"י וכי היה תמה רב אדא בר אהבה על אביי ורבא אם סבורין כרבנן ועוד דצריכא למימר דרב אדא וברייתא דרב חגי דרומאה פליגי אתנא דבי חזקיה וה"ל למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי פרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה ונראה לר"י דרבא ואביי לא היו פוטרין שוורים מדמי ולדות מנקי אלא דוקא היכא דלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמשתעי בהו קרא אבל נתכוון לאשה עצמה חייב מדלא קאמר אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוונו זה לזה בין לא נתכוונו זה לזה אלא לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור והוה משמע שפיר דפטור בכל ענין אלא ודאי בנתכוונו לאשה עצמה חייבין לאביי ורבא ואע"ג דבאנשים פטירי טפי כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו קם ליה בדרבה מיניה אבל בשור לא שייך ופריך רב אדא בר אהבה והא ע"כ בכוונה תליא מלתא לרבי דדריש בהנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) ונתתה נפש תחת נפש ממון ולית ליה לא חלקת בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא ואע"ג דאית ליה הקישא לענין שאר דברים וא"כ לדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו ולדידיה יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לרבי לדרוש אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי נשמע לכולהו תנאי שלא מצינו מחלוקת זה ביניהם ואביי ורבא סבירי להו דדוקא למאי דגלי קרא כגון לדמי הנהרג לרבי גלי אבל בשאר ממון לא גלי וכן מוכח בהפרה (לקמן בבא קמא דף מט.) דאביי ורבא סבירי להו שהוא חייב בשוורים כשנתכוין לאשה עצמה דתנן שור שהיה מתכוין לחבירו והכה אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ודייקינן בגמרא טעמא דנתכוין לחבירו אבל נתכוין לאשה משלם נימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה משמע דלרבא ואביי ניחא דמחייבי ומתניתין דהחובל (לקמן בבא קמא דף פז.) דפטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא: