טוען את הדף…
מִדְּאָמַר ״בְּכׇל מָקוֹם״, שְׁמַע מִינַּהּ אַסֵּיפָא קָאֵי, וּלְקוּלָּא! שְׁמַע מִינַּהּ. וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵירוֹת כּוּ׳. רָבָא זָבֵין שְׁבִישָׁתָא מֵאֲרִיסָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא תְּנַן: וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵירוֹת – עֵצִים וּפֵירוֹת! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בְּשׁוֹמֵר, דְּלֵית לֵיהּ בְּגוּפָא דְאַרְעָא מִידֵּי; אֲבָל אָרִיס, דְּאִית לֵיהּ בְּגַוֵּויהּ – אֵימָא מִדְּנַפְשֵׁיהּ קָא מְזַבֵּין. תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹמְרֵי פֵירוֹת – לוֹקְחִין מֵהֶן כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וּמוֹכְרִין, וְהַסַּלִּין לִפְנֵיהֶם, וְטוּרְטָנֵי לִפְנֵיהֶם. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: ״הַטְמֵן״ – אָסוּר. לוֹקְחִין מֵהֶן מִפֶּתַח הַגִּינָּה, אֲבָל לֹא מֵאֲחוֹרֵי הַגִּינָּה. אִיתְּמַר: גַּזְלָן, מֵאֵימַת מוּתָּר לִקְנוֹת הֵימֶנּוּ? רַב אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא רוֹב מִשֶּׁלּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מִיעוּט שֶׁלּוֹ. אוֹרִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְאַדָּא דַּיָּילָא כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֲפִילּוּ מִיעוּט שֶׁלּוֹ. מָמוֹן מָסוֹר – רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה; חַד אָמַר: מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד, וְחַד אָמַר: אָסוּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד. מַאן דְּאָמַר מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד – לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ. וּמַאן דְּאָמַר אָסוּר לְאַבְּדוֹ – דִּלְמָא הָוֵה לֵיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא, וּכְתִיב: ״יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ״. רַב חִסְדָּא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא אֲרִיסָא, דַּהֲוָה תָּקֵיל וְיָהֵיב תָּקֵיל וְשָׁקֵיל. סַלְּקֵיהּ, קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ: ״וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא״. ״כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע, כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ״ – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא; חַד אָמַר: נַפְשׁוֹ דְּנִגְזָל, וְחַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן. מַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל – דִּכְתִיב: ״כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״. מַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן – דִּכְתִיב: ״אַל תִּגְזׇל דַּל כִּי דַּל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה׳ יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״! מַאי ״בְּעָלָיו״ – בְּעָלָיו דְּהַשְׁתָּא. וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״! ״מָה טַעַם״ קָאָמַר – מָה טַעַם ״וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם״? מִשּׁוּם דְּקָבְעִי נֶפֶשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – כְּאִילּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל בּוֹצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״; וְאוֹמֵר: ״וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ, בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ״. וְאוֹמֵר: ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי בְּאַרְצָם״; וְאוֹמֵר: ״אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא נֶפֶשׁ דִּידֵיהּ, אֲבָל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לָא – תָּא שְׁמַע: ״בְּשַׂר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״. וְכִי תֵּימָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא יָהֵיב דְּמֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּיָהֵיב דְּמֵי לָא – תָּא שְׁמַע: ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי (בְּאַרְצְכֶם) [בְּאַרְצָם]״. וְכִי תֵּימָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָעָבֵיד בְּיָדַיִם, אֲבָל גְּרָמָא לָא – תָּא שְׁמַע: ״אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, [עַל] אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים״; וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַגִּבְעוֹנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶן מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן. אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, אֲבָל לֹא יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. וְלֹא מִן הָעֲבָדִים, וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מוֹכֶרֶת אִשָּׁה בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִ[ין], כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין – אָסוּר. גַּבָּאֵי צְדָקָה לוֹקְחִין מֵהֶן דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר מְרוּבֶּה. וְהַבַּדָּדִין – לוֹקְחִין מֵהֶן זֵתִים בְּמִידָּה, וְשֶׁמֶן בְּמִידָּה. אֲבָל לֹא זֵיתִים בְּמוּעָט וְשֶׁמֶן בְּמוּעָט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִנָּשִׁים זֵיתִים בְּמוּעָט בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁפְּעָמִים אָדָם בּוֹשׁ לִמְכּוֹר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְנוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ וּמוֹכֶרֶת. רָבִינָא אִיקְּלַע לְבֵי מָחוֹזָא, אֲתוֹ נְשֵׁי דְּבֵי מָחוֹזָא רְמוֹ קַמֵּיהּ כַּבְלֵי וְשֵׁירֵי, קַבֵּיל מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא, וְהָתַנְיָא: גַּבָּאֵי צְדָקָה מְקַבְּלִין מֵהֶן דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר מְרוּבֶּה! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי, לִבְנֵי מָחוֹזָא דָּבָר מוּעָט נִינְהוּ. מַתְנִי׳ מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְהַסּוֹרֵק מוֹצִיא – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. כּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חוּטִין – וְהֵן שֶׁלּוֹ, יָתֵר מִכֵּן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן – נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ. הַחַיָּיט שֶׁשִּׁיֵּיר אֶת הַחוּט כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ, וּמַטְלֵית שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. מָה שֶׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בְּמַעֲצָד – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וּבְכַשִּׁיל – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – אַף הַנְּסָרִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין מוֹכִין מִן הַכּוֹבֵס, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ. הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁנֵי חוּטִין הָעֶלְיוֹנִים – וְהֵן שֶׁלּוֹ.מדקאמר בכל מקום - לוקחין ארבעה וחמשה אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות אשתי צאן פליג ולקולא קאי: שבישתא - חבילי זמורות: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין: והטורטני - מאזנים גדולים ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום: רוב - ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו: אפילו מיעוט משלו - תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא: אדא - שם האיש: דיילא - שמש דרבנן: מסור - מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים: חמיר מגופו - דקיימא לן בפרק שני דע"ז (דף כו:) דמותר לאבד גופו בידים דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין: תקיל ושקיל - לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש: תקיל ויהיב - לרב חסדא: [קרא אנפשיה] - רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו: כי ישל אלוה נפשו - משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת: אל תגזל דל כי דל הוא - אע"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו: אל תדכא עני בשער - מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם: וקבע את קובעיהם נפש - גוזל נפש גוזליהם: בעלים דהשתא - גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון: ואכל קצירך ולחמך - ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם: מחמס בני יהודה - מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי: המית הגבעונים - כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעוני': [אבל נפש בניו ובנותיו לא] - הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל: [דלא יהיב דמי] - חמסן יהיב דמי וזה לא היה רוצה למכור: אבל לא יינות ושמנים וסלתות - שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה: כפה - צעיף ואין הבעל מקפיד: והבדדין - בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל"א במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך: בגליל העליון - שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט: רבינא - גבאי צדקה היה: כבלי - שרשרות זהב: ושירי - צמידין: לבני מחוזא - עשירים הם: מתני' הכובס מוציא - מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבע"ה מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא: שהסורק מוציא - ע"י הקוצים שקורין קרדונ"ש: סורק - פילונ"ש כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק: של בעל הבית - שדבר חשוב הוא ולא מחיל: הכובס נוטל ג' חוטין - דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו: ואם היה החוט שחור - שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן: החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו - ובגמרא מפרש שיעור תפירה: ה"ג ומטלית שהוא ג' על ג' - חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעה"ב: מעצד - דילדיי"ר בלע"ז קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן טנב"ש בלע"ז: בכשיל - קרדום ומפיל שפאין גסין: אצל בעל הבית - שכיר יום: נסורת - אפי' דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד של בעל הבית ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים: גמ'