בבא קמא נא.

פרק ה׳ · שור שנגח את הפרה

Bava Kamma 51a · Chapter 5: Shor SheNagach et HaParah

לָא, מִשּׁוּם דְּלֵית בֵּיהּ הַבְלָא. אִי הָכִי, הוּזַּק בּוֹ חַיָּיב? הָא לֵית בֵּיהּ הַבְלָא! אֲמַר לֵיהּ: אֵין הֶבֶל לְמִיתָה, וְיֵשׁ הֶבֶל לִנְזָקִין. אֵיתִיבֵיהּ: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ – הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי כּוּלֵּי הַאי? וּלְטַעְמָיךְ – נַעֲבֵיד עֲשָׂרָה! אֶלָּא כְּרַב נַחְמָן – דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. אִי הָכִי, נַגְבַּהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּול. אֵיתִיבֵיהּ: ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״; ״מִמֶּנּוּ״ – וְלֹא בְּתוֹכוֹ. כֵּיצַד? הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכָהּ לְתוֹכוֹ – פָּטוּר. עֲמוּקָּה מִמֶּנּוּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְנָפַל מִתּוֹכוֹ לְתוֹכָהּ – חַיָּיב. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יֵשׁ חֲבָטָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, לְמָה לִי עֲשָׂרָה? אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי בַּיִת, דְּכׇל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה – לָאו בַּיִת הוּא. אִי הָכִי, הַשְׁתָּא נָמֵי דְּהָוֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה, דַּל מִינֵּיהּ תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה – מִגַּוַּאי לָא הָוֵי עֲשָׂרָה! אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן דְּחַק מִגַּוַּאי. אִי הָכִי, כִּי לָא הָוֵי נָמֵי מֵאַבָּרַאי עֲשָׂרָה – מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּהָוֵי מִגַּוַּאי עֲשָׂרָה כְּגוֹן דְּחַק בַּהּ טְפֵי! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַב נַחְמָן, סָבַר: מִכְּרֵיסָא דְתוֹרָא לְאַרְעָא כַּמָּה הָוֵי – אַרְבְּעָה; אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי כַּמָּה הָוֵי – שִׁיתָּא; הָא עַשְׂרָה. אִישְׁתְּכַח דְּכִי קָא מִחֲבַט – מֵעֲשָׂרָה הוּא דְּקָא מִחֲבַט. אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים; בְּשִׁיתָּא נָמֵי סַגְיָא! אָמְרִי: מַתְנִיתִין – דְּאִיגַּנְדַּר לְבוֹר. מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין; עָבַר עָלָיו הָרִאשׁוֹן וְלֹא כִּסָּהוּ, וְהַשֵּׁנִי וְלֹא כִּסָּהוּ – הַשֵּׁנִי חַיָּיב. גְּמָ׳ אָמְרִי: בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? הָנִיחָא אִי סְבִירָא לַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ – חַיָּיב; מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וּבוֹר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וְהִפְקִירוּ רְשׁוּתָן וְלֹא הִפְקִירוּ בּוֹרָן. אֶלָּא אִי סְבִירָא לַן בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ פָּטוּר; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּחַיָּיב עֲלֵיהּ – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים בּוֹר שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּשַׁוּוֹ שָׁלִיחַ תַּרְוַיְיהוּ, וְאָמְרִי לֵיהּ: ״זִיל כְּרִי לַן״, וַאֲזַל כְּרָה לְהוּ – אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה! וְאִי דִּכְרָה הַאי חַמְשָׁה וְהַאי חַמְשָׁה – נִסְתַּלְּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן! הָנִיחָא לְרַבִּי – וְלִנְזָקִין, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ. אֶלָּא לְרַבִּי – וּלְמִיתָה, וּלְרַבָּנַן – בֵּין לְמִיתָה בֵּין לִנְזָקִין; הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן שֶׁעָקְרוּ שְׁנֵיהֶן חוּלְיָא בְּבַת אַחַת, וְהִשְׁלִימוּ לַעֲשָׂרָה. מַאי רַבִּי וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר תִּשְׁעָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: אַחַר אַחֲרוֹן לְמִיתָה, וְאַחַר שְׁנֵיהֶם לִנְזָקִין. מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי יִפְתַּח״ וְ״כִי יִכְרֶה״ – אִם עַל פְּתִיחָה חַיָּיב, עַל כְּרִיָּיה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא כּוֹרֶה אַחַר כּוֹרֶה, שֶׁסִּילֵּק מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן. וְרַבִּי אָמַר לָךְ: הָנְהוּ מִיצְרָךְ צְרִיכִי, כִּדְאָמְרִינַן. וְרַבָּנַן נָמֵי מִיצְרָךְ צְרִיכִי! אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן – אָמַר קְרָא: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. וְרַבִּי – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: ״כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר״ – וְלֹא שׁוֹר בּוֹר. וְרַבָּנַן – תְּרֵי ״אִישׁ בּוֹר״ כְּתִיבִי. וְרַבִּי – אַיְּידֵי דִּכְתַב הַאי, כְּתַב הַאי. וּמִמַּאי דִּלְחַיּוֹבֵי בָּתְרָא? דִּלְמָא לְחַיּוֹבֵי קַמָּא! לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – הַהוּא דְּקָא עָבֵיד מִיתָה. וְהַאי ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין שֶׁנָּפַל לְבוֹר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ – בְּמִי שֶׁהַמֵּת שֶׁלּוֹ! אָמְרִי: וְלָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ, דִּבְהָהוּא דַּעֲבַד מִיתָה עָסְקִינַן? תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לְעֶשְׂרִים, וּבָא אַחֵר וְהִשְׁלִימָהּ לִשְׁלשִׁים – כּוּלָּן חַיָּיבִין. וּרְמִינְהוּ: אֶחָד הַחוֹפֵר בּוֹר עֲשָׂרָה, וּבָא אַחֵר וְסִיֵּיד וְכִיֵּיד – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב.

לא משום דלית ביה הבלא - אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב: ולטעמיך נעביד י' - דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה: מיתה יפה - שימות מהר: דמנוול - שנעשה אברים: ממנו ולא לתוכו - בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו: גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו - כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו: פטור - מן המעקה: ונפל מתוכו לתוכה - כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר: חייב - במעקה: למה לי - בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה: לאו בית הוא - ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה: אי הכי - דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר: דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' - ולא חזי לדירה ולא הוי בית: משכחת לה - דהוי בית: דחק ליה מגוואי - עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב: אלא - טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו': דאיגנדר - שוכב היה ונתגלגל ונפל: מתני' השני חייב - והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו: גמ' אין שליח לדבר עבירה - להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: הניחא לרבי - דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין: ובנזקין משכחת לה - דתרוייהו מיחייבי: אלא לרבי ולמיתה - דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה: שעקרו שניהם - שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו: והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין: והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין: מיצרך צריכי - כדאמרן לעיל בפירקין (בבא קמא דף נ.): אחד ולא ב' - מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה: שור פסולי המוקדשין - כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש: לאו ממילא כו' - כלומר תרתי שמעת מיניה: סייד וכייד - שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו: כייד - עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו:

אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל: נעביד פחותה מעשרה - והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.: בור של שני שותפין היכי משכחת לה - ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל בבא קמא דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי: בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים - והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן: האחרון חייב - דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים: