בבא קמא ג.

פרק א׳ · ארבעה אבות

Bava Kamma 3a · Chapter 1: Arba'ah Avot

הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״. אָמַר מָר: ״וְשִׁלַּח״ זוֹ הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״, הָא לָאו הָכִי – בְּמַאי מוֹקְמַתְּ לַהּ? אִי קֶרֶן – כְּתִיב! אִי שֵׁן – כְּתִיב! אִצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא: אִידֵּי וְאִידֵּי אַשֵּׁן, וְהָא דְּמִכַּלְיָא קַרְנָא, הָא דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵימְנָא אַרֶגֶל, שֵׁן דְּלָא מִכַּלְיָא קַרְנָא – מְנָלַן? דּוּמְיָא דְרֶגֶל, מָה רֶגֶל – לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא, וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא; אַף שֵׁן – לָא שְׁנָא מִכַּלְיָא קַרְנָא, וְלָא שְׁנָא לָא מִכַּלְיָא קַרְנָא. אָמַר מָר: ״וּבִעֵר״ זוֹ הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ״, הָא לָאו הָכִי – בְּמַאי אוֹקֵימְנָא לַהּ? אִי קֶרֶן – כְּתִיב! אִי רֶגֶל – כְּתִיב! אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: אִידֵּי וְאִידֵּי אַרֶגֶל, הָא דְּאָזֵיל מִמֵּילָא, הָא דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי; קָא מַשְׁמַע לַן. וְהַשְׁתָּא דְּאוֹקֵי אַשֵּׁן, רֶגֶל דְּאָזְלָה מִמֵּילָא – מְנָלַן? דּוּמְיָא דְשֵׁן, מָה שֵׁן – לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי, לָא שְׁנָא דְּאָזֵל מִמֵּילָא; אַף רֶגֶל – לָא שְׁנָא שַׁלְּחַהּ שַׁלּוֹחֵי, לָא שְׁנָא אָזְלָה מִמֵּילָא. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְשִׁלַּח״, וְלָא בָּעֵי ״וּבִעֵר״; דְּמַשְׁמַע רֶגֶל וּמַשְׁמַע שֵׁן – מַשְׁמַע רֶגֶל, דִּכְתִיב: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״; וּמַשְׁמַע שֵׁן, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם״! אִי לָאו קְרָא יַתִּירָה, הֲוָה אָמֵינָא: אוֹ הָא אוֹ הָא – אוֹ רֶגֶל דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי, אוֹ שֵׁן דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ. מִכְּדֵי שְׁקוּלִין הֵן, וַיָּבֹאוּ שְׁנֵיהֶם – דְּהֵי מִנַּיְיהוּ מַפְּקַתְּ? אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכִי דְּשַׁלַּח שַׁלּוֹחֵי, אֲבָל אָזְלָא מִמֵּילָא – לָא; קָא מַשְׁמַע לַן. תּוֹלָדָה דְשֵׁן מַאי הִיא? נִתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ, וְטִינְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ. מַאי שְׁנָא שֵׁן – דְּיֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל. תּוֹלָדָה דְרֶגֶל מַאי הִיא? הִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ, בִּשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִילּוּכָהּ, בִּשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ, בִּפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ, בְּזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ. מַאי שְׁנָא רֶגֶל – דְּהֶזֵּיקוֹ מָצוּי, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – הֶזֵּיקָן מָצוּי, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל כְּרֶגֶל, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְבוֹר. תּוֹלָדָה דְבוֹר מַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא אָב – עֲשָׂרָה, וְתוֹלָדָה – תִּשְׁעָה; לָא תִּשְׁעָה כְּתִיבִי, וְלָא עֲשָׂרָה כְּתִיבִי! הָא לָא קַשְׁיָא; ״וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן, עֲשָׂרָה – עָבְדָן מִיתָה, תִּשְׁעָה – נְזִיקִין עָבְדִי, מִיתָה לָא עָבְדִי. סוֹף סוֹף, זֶה אָב לְמִיתָה, וְזֶה אָב לִנְזָקִין! אֶלָּא אַאַבְנוֹ, סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַפְקְרִינְהוּ – בֵּין לְרַב וּבֵין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר.

הגלל - היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה: אידי ואידי - ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור: מה רגל לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ובער: מה שן לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ושילח: או הא או הא או רגל משום דהזיקה מצוי - אבל שן לא: או שן משום דיש הנאה להיזיקה - אבל רגל לא: מכדי - שן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור: ויבאו שניהם - מושלח: דהי מינייהו מפקת - דלא ליתי מיניה הא שניהן שוין: איצטריך - ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא: קמ"ל - ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה: נתחככה בכותל להנאתה - והפילתו או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה: ומאי שנא שן - מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל: כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק: ובשערה - שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן: מאי שנא רגל - דמיחייב דהיזק מצוי כו': אב עשרה - בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית: וזה אב לנזקין - דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא בניזקין מתחייב לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין דכי היכי דנפיק לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור ט' לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל הבור ישלם ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית אבל הוזק חייב דבור תשעה בר נזקין הוא: אבנו או סכינו שהניחן ברשות הרבים - ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם: דאפקרינהו - שהפקירן ונתנן ברשות הרבים: בין לרב בין לשמואל - דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן בבא קמא דף כח:): היינו בור - דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה"ר היא דהוי הפקר כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מט: נ.) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב:

הא דלא מכליא קרנא - פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור אלא י"ל שטנפה פירות להנאתה מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא: והא דמכליא קרנא - וא"ת ולכתוב רחמנא ושילח ולא בעי וביער ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשילח שלוחו כדלקמן: דומיא דרגל - וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ"מ באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר"ת דמדה היא בתורה לא שנא באיסורא ול"ש בממונא: ושן בהמות אשלח בם - אע"ג דאמרינן בעלמא [בספרי פרשת האזינו] בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן מכל מקום איירי נמי בחיות רעות שדרסו ואכלו להנאתן כדמתרגמינן ושן בהמות ושן דחיה ברא וחיה בכלל בהמה: איצטריך ס"ד אמינא ה"מ היכא דשלח שלוחי - וא"ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל הא לאו הכי במאי מוקמית והשתא ליכא לשנויי כדלעיל וי"ל דה"ק בברייתא דאלו לא נאמר ושילח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכי האי גוונא איכא בריש איזהו נשך (ב"מ דף סא.): לא י' כתיב ולא ט' כתיב - תימה דבפ' הפרה (לקמן בבא קמא דף נ: ושם) תנן מה בור יש בו כדי להמית עשרה פי' בקונט' דסתם בור יש בו י' א"כ י' כתיב ועוד קשה דהכא דריש מוהמת יהיה לו ועוד דבסמוך פריך סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין ופי' הקונט' דנפל שמה שור משמע בין מת בין הוזק א"כ כי דרשינן שור ולא אדם הוה ליה למעט נמי אדם מנזקין ע"כ נראה לפרש דסתם בור עמוק הרבה וצריכי בור והמת יהיה לו דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית ואי כתיב בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב הוא ולהכי איצטריך תרוייהו והכי פריך לא ט' כתיב ולא י' כתיב בהדי' ומסיק סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין פירוש כיון דבור י' לא כתיב בהדיא אלא מפקי' מסברא מוהמת יהיה לו דבעינן כדי להמית וקים להו לרבנן דהיינו בור י' בור ט' נמי הוי סברא דהוי אב לנזקין כיון דיש בו כדי להזיק ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא איירי אלא בבור י' ובירושלמי דריש דהוה ליה למיכתב כי יפתח איש כי יכרה איש בור למה כתיב בור בור אלא חד בור למיתה וחד בור לנזקין ומכל מקום לא ממעטינן אדם מנזקי' דקרא דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בור עשר ולא איתורא: בין לרב בין לשמואל היינו בור - וא"ת הא רב אית ליה לקמן (בבא קמא דף נ:) בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו וי"ל דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידיה הוא: