בבא קמאקטו:
טוען את הדף…
אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר: ״אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי״ – חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ. שָׁטַף נַחַל חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵירוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מָאתַיִם, וְהִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: ״אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי״ – חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ. גְּמָ׳ וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ: מֵהֶפְקֵירָא קָא זָכֵינָא! מִי לָא תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה טָעוּן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וְרָאָה שֶׁהֵן מִשְׁתַּבְּרוֹת, לֹא יֹאמַר: ״הֲרֵי זֶה תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר עַל פֵּירוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי״, וְאִם אָמַר – לֹא אָמַר כְּלוּם? כִּדְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁעֵקֶל בֵּית הַבַּד כָּרוּךְ עָלֶיהָ; הָכִי נָמֵי, כְּשֶׁעֵקֶל בֵּית הַבַּד כָּרוּךְ עָלֶיהָ. וְאִם אָמַר – לֹא אָמַר כְּלוּם? וְהָתַנְיָא: מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וּמָעוֹת בְּיָדוֹ וְאַנָּס כְּנֶגְדּוֹ, לֹא יֹאמַר: ״הֲרֵי פֵּירוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי מְחוּלָּלִים עַל מָעוֹת הַלָּלוּ״, וְאִם אָמַר – דְּבָרָיו קַיָּימִין! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל. אִי בְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל, לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לֹא יֹאמַר? בְּשֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק. וְכֹל הֵיכָא דְּאִיכָּא הֶפְסֵידָא, לְכַתְּחִלָּה לֹא יֹאמַר? וְהָתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ עֶשֶׂר חָבִיּוֹת שֶׁל טֶבֶל טָמֵא, וְרָאָה אַחַת מֵהֶן שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ שֶׁנִּתְגַּלְּתָה, אוֹמֵר: ״הֲרֵי הִיא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל תֵּשַׁע חַבְרוֹתֶיהָ״. וּבְשֶׁמֶן לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁעֵקֶל בֵּית הַבַּד כָּרוּךְ עָלֶיהָ. בִּשְׁלָמָא שֶׁנִּשְׁבְּרָה – חַזְיָא, אֶלָּא נִתְגַּלְּתָה – לְמַאי חַזְיָא? וְכִי תֵּימָא חַזְיָא לְזִילּוּף, וְהָתַנְיָא: מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁפְּכֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט; וְלֹא יְרַבֵּץ בָּהֶן אֶת הַבַּיִת; וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶם אֶת בְּהֶמְתּוֹ, וְלֹא בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ! דְּעַבַּר לָהּ בִּמְסַנֶּנֶת, כְּרַבִּי נְחֶמְיָה – דְּתַנְיָא: מְסַנֶּנֶת, יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם גִּילּוּי. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה מְגוּלָּה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַתַּחְתּוֹנָה מְכוּסָּה – אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶלְיוֹנָה מְגוּלָּה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם גִּילּוּי; לְפִי שֶׁאֶרֶס שֶׁל נָחָשׁ דּוֹמֶה לִסְפוֹג, וְצָף וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ. לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי סִימוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא טְרָקוֹ, אֲבָל טְרָקוֹ – אָסוּר? הָתָם נָמֵי, אֶפְשָׁר דְּמַנַּח מִידֵּי אַפּוּמָּא דְחָבִיתָא, (דְּשָׁפֵי) [וְשָׁפֵי] לֵיהּ. וְרַבִּי נְחֶמְיָה – (מִטָּמֵא אַטָּמֵא) מִי תָּרְמִינַן? וְהָתַנְיָא: תּוֹרְמִין מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּמֵא, וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּהוֹר, וּמִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא; אֲבָל לֹא מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּהוֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף מִן הַטָּמֵא עַל הַטָּמֵא לֹא הִתִּירוּ לִתְרוֹם, אֶלָּא בְּשֶׁל דְּמַאי! הָכָא נָמֵי בְּשֶׁל דְּמַאי. אָמַר מָר: וּבְשֶׁמֶן לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן. מַאי שְׁנָא שֶׁמֶן – דְּרָאוּי לְהַדְלִיק? יַיִן נָמֵי רָאוּי לְזִילּוּף! וְכִי תֵּימָא זִילּוּף לָאו מִילְּתָא הִיא, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: שׁוֹתִין מִלּוֹג בְּסֶלַע, וּמְזַלְּפִין מִלּוֹג בִּשְׁתַּיִם! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָדָשׁ. וְהָא רָאוּי לְיַשְּׁנוֹ! אָתֵי בֵּיהּ לִידֵי תַּקָּלָה. שֶׁמֶן נָמֵי אָתֵי בֵּיהּ לִידֵי תַּקָּלָה! דְּמַנַּח [לֵיהּ] בִּכְלִי מָאוּס. יַיִן נָמֵי מַנַּח לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס! הַשְׁתָּא לְזִילּוּף קָא בָּעֵי לֵיהּ, בִּכְלִי מָאוּס קָא מַנַּח לֵיהּ?! וְתַקָּלָה עַצְמָהּ תַּנָּאֵי הִיא – דְּתַנְיָא: חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנִּטְמֵאת – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:אין לו אלא שכרו - שכר כלי ושכר פעולה: גמ' ולימא ליה מהפקירא זכינא - דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא: משתברות - והכל נשפך ביחד: לא אמר כלום - אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכייה והפקירא הוא: כדאמר ר' ירמיה - לקמן: בעקל - דדובשא כרוך עליה חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר: הרי פירות - של מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללין כו': וכל היכא דאיכא - קצת הפסד וליכא איבוד לגמרי כי הכא דמוקמת לה בשיכול להציל ע"י הדחק ושמא יציל: לכתחלה לא יאמר - בתמיה: הרי שהיו לו - ללוי: עשר חביות של טבל - הטבול לתרומת מעשר והוא טמא דתרומת מעשר דידיה לא חזיא לכהן לשתיה אלא לזלף ולקמיה מוקי לה ביין חדש דלא חזי כולי האי לזלף דלא אלים ריחא ופסידא פורתא הוא דאיכא כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק: ה"ג - אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה: שמן דתרומה טמאה - חזי להדליק וכי מפסיד לה לכהן איכא פסידא טובא: כשעקל בית הבד כרוך עליה - דלא חשיב פסידא כולי האי כגון זה שאין יכול להציל אלא ע"י הדחק: למאי חזיא - ואפ"ה קתני אומר הרי הוא תרומה אלמא להפסד מועט לא חששו: לא ישפכם - שלא יעבור עליהם אדם יחף ויכנס ארס של נחש ברגלו ע"י מכת צרור וימות: (ולא יגבל בהן את הטיט) ולא ישקה בהן לבהמתו - משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחרי כן: מסננת - כלי ע"ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו: יש בה משום גילוי - צריך לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש ואף על פי שהיין מסתנן והולך חיישינן שמא יעבור הארס עם היין לתוך הכלי וכ"ש כשהתחתון מגולה: שלא טרקו - בשלא עירבו אדם וכגון הך מסננת שאין איש נוגע בה: אבל טרקו אסור - והכא בהך חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת מטריק ומתבלבל הארס עם היין ויוצא דרך המסננת לכלי: דמנח מידי - בגד או שולי כברה על פי חבית ושפי ליה ומסננו בנחת שפי לשון שופך כמו השופה יין (לתמרי) [לחבירו] בבא מציעא (דף ס. ע"ש) רודיי"ר: ורבי נחמיה - ואי ההיא די' חביות רבי נחמיה היא: מי תרמינן - מן הטמא על הטמא: אלא בשל דמאי - הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכבר נתעשר: שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים - לשתיה אם ימצא יין בזול לוג בסלע יקח אבל לזלף יקח אפי' ביוקר הלוג בשתים סלעים דהנאה יתירא היא: תקלה - לשתותן והרי היא טמאה:הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן לא יאמר הרי הן כו'. וא"ת אפי' אין משתבר נמי לא יאמר דאסור לתרום אלא מן המוקף וי"ל דנקט משתברות משום דבעי למיתני סיפא ואם אמר לא אמר כלום א"נ בשבתות וימים טובים איירי שמותר לתרום שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג:):
וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא - ל"ג ליה כדפי' הקונט' דהא בברייתא דמייתי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יעשה וא"כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך: אלא נתגלתה למאי חזיא - אבל משמן לא פריך דקתני בשמן לא יעשה אבל התרומה חלה וכי נתגלתה למאי חזיא דאיכא למימר דחזיא להדלקה ומ"מ איכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן כלל ולא בכלי במקום שיש שמן: ולא ישקה מהן לבהמה - פי' בקונטרס שמא ישחטנה ואיכא סכנת נפשות. ואין נראה דאפי' לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בפרק ב' דע"ז (דף ל: ושם) דמוקי התם הא דתניא שמותר להשקות לבהמתו בשונרא שאין קשה לה ופריך א"ה דחבירו נמי ומשני כחיש דידיה נמי כחש הדר בריא מדפריך דידיה נמי כחיש משמע דאסור משום בל תשחית ועוד מדלא מוקי לה בכל בהמה טמאה שאין לחוש שמא ישחטנה משמע דבשאר בהמות טמאות דקשה לה אסור משום בל תשחית ומיהו י"ל דבשאר בהמות טמאות לא בעי לאוקומי משום דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן: אימתי בזמן שהתחתונה מגולה - וא"ת א"כ פשיטא דיש בהן משום גילוי דהוי כשאר מגולין וי"ל דס"ד שהנחש ירא לבא מפני הקול שהוא שומע שנופל היין ממסננת לתחתונה כדאמרינן בפ"ב דע"ז (דף ל:) טיף טיף אין בו משום גילוי קמ"ל דכה"ג שרואה היין שנשפך בבת אחת לכלי התחתון אין מתיירא להיות סבור שהוא קול בני אדם אלא סבור שכך מסננין את היין: אתי לידי תקלה - ומסיק אי חיישי' לתקלה תנאי היא והא דאמר בפ"ק דשבת (דף יז: ושם) גבי י"ח דבר גידולי תרומה כתרומה בו ביום גזרו ומפרש התם טעמא משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ואתי לידי תקלה והתם ליכא מאן דפליג דכ"ע אית להו י"ח דבר אור"י דשאני התם דפעמים שמשהה אותה ביותר ואין זורעה באותה שנה שאירע שום דבר שלא יזרע בעת הזרע וימתין עד שנה אחרת אבל הכא לעולם יכול הוא לעשות זילוף אחר שיתיישן מעט ועוד יש מתרץ דשאני התם דבההיא גזירה ליכא הפסד כהן דכי היכי דהויא תרומה מעיקרא ה"נ הויא אחר שזורעה ולכך לכ"ע חיישינן לתקלה אבל הכא דאיכא הפסד לגמרי שתשפך הכל איכא מאן דלא חייש לתקלה ולפי' זה קשה דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאה ואמר אביי עלה משמיה דרבי יצחק בר מרתא אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חיטין לא שמא יבא בהן לידי תקלה ורבי יוחנן אמר אפי' חיטין ומוקמינן לה בשליקתא ומאיסתא מכלל דרב הונא אפילו בשליקתא ומאיסתא לא הוה שרי אלמא משום תקלה מפסדי ליה לכהן לגמרי וי"ל דלא פליגי דרב הונא לא איירי בשליקתא ואיהו נמי שרי בענין זה והשתא ליכא פסידא כיון דיכול לשלקו ולמאסו ולהחזיק בהן: