בבא קמאקיח.
טוען את הדף…
פָּרָה רְבוּצָה בּוֹ, וּשְׁטָפָהּ נָהָר; דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעְמֵיהּ, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ. מַתְנִי׳ הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ אוֹ שֶׁהִלְוָה הֵימֶנּוּ אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ, בַּיִּשּׁוּב – לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר. עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר – יַחֲזִיר לוֹ בַּמִּדְבָּר. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: מִלְוָה מִשְׁתַּלֶּמֶת בְּכׇל מָקוֹם, אֲבֵידָה וּפִקָּדוֹן אֵין מִשְׁתַּלְּמִין אֶלָּא בִּמְקוֹמָן! אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: מִלְוָה נִיתְּנָה לִיתָּבַע בְּכׇל מָקוֹם, אֲבֵידָה וּפִקָּדוֹן לֹא נִיתְּנוּ לִיתָּבַע אֶלָּא בִּמְקוֹמָן. עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״לֶיהֱוֵי הַאי פִּקָּדוֹן גַּבָּךְ, דַּאֲנָא לְמִדְבָּר נָפֵיקְנָא״, וַאֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: ״אֲנָא לְמִדְבָּר נָמֵי בָּעֵינָא לְמִיפַּק. אִי בָּעֵינָא לְאַהְדֹּרִינְהוּ לָךְ, הָתָם מַהְדַּרְנָא לָךְ״. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״גְּזַלְתִּיךָ״; ״הִלְוִיתַנִי״; ״הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחְזַרְתִּי לָךְ אִם לֹא הֶחְזַרְתִּי לָךְ״ – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ״; ״אִם הִלְוִיתַנִי״; ״אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי״ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. גְּמָ׳ אִיתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב, וְרַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי חַיָּיב – בָּרִי וְשֶׁמָּא, בָּרִי עָדִיף. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי פָּטוּר – אוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ. תְּנַן, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ״אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הִלְוִיתַנִי״ – פָּטוּר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּלָא קָא תָבַע לֵיהּ – רֵישָׁא נָמֵי דְּלָא קָא תָבַע לֵיהּ; אַמַּאי חַיָּיב? אֶלָּא דְּקָתָבַע לֵיהּ, וְקָתָנֵי סֵיפָא: פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם! לָא; לְעוֹלָם דְּלָא קָא תָבַע לֵיהּ, וְרֵישָׁא – בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ – חַיָּיב, בְּבָא לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. מַתְנִי׳ הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְהֶחְזִירוֹ, וּמֵת אוֹ נִגְנַב – חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. לֹא יָדְעוּ בְּעָלִים לֹא בִּגְנֵיבָתוֹ וְלֹא בַּחֲזִירָתוֹ, וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וּשְׁלֵימָה הִיא – פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב: לְדַעַת – צָרִיךְ דַּעַת. שֶׁלֹּא לְדַעַת – מִנְיָן פּוֹטֵר. וְכִי קָתָנֵי ״וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה״ – אַסֵּיפָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת – מִנְיָן פּוֹטֵר, וְכִי קָתָנֵי: ״וּמָנוּ וְהִיא שְׁלֵימָה, פָּטוּר״ – אַכּוּלַּהּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: לְדַעַת – מִנְיָן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא לְדַעַת – אֲפִילּוּ מִנְיָן נָמֵי לָא צְרִיךְ. וְכִי קָתָנֵי: ״וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה״ – אַרֵישָׁא. רַב חִסְדָּא אָמַר: לְדַעַת – מִנְיָן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא לְדַעַת – צָרִיךְ דַּעַת. וְכִי קָתָנֵי: ״וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵימָה״ – אַרֵישָׁא. אָמַר רָבָא:פרה רבוצה כו' - וגזלן לא משכה והוי כקרקעות ולר"א דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע ולרבנן לא קנה שדה ולא פרה שבה: מתני' לא יחזיר לו במדבר - אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא: על מנת לצאת למדבר - קס"ד שאמר לו לוה זה על מנת שנצא למדבר ושם אפרע לך להכי פריך פשיטא והא מתנה בהדיא לקבלו במדבר: גמ' ניתנה ליתבע - אם ירצה מלוה דידו על העליונה: אי בעית לאהדוריה ניהלך התם מהדרנא לך - ואשמועינן תנא דאע"ג דלא תנאי גמור הוא דהא אי בעית קאמר אפ"ה כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק על כרחו יקבלם: רב הונא ורב יהודה אמרי חייב - לשלם: פטור - ומיהו ישבע כדאמר שאין יודע שחייב לו כלום דלא עדיף שמא מברי דהא א"נ הוה טעין ליה אין לך בידי כלום הוי משביעין ליה שבועת היסת: דקא תבע ליה - וא"ל גזלתני דהוי טענת ברי: לצאת ידי שמים - וכיון דקא מודי דודאי גזליה לא נפיק ידי שמים עד דעביד השבה אבל סיפא הואיל ולא גזלן ידע ולא נגזל ידע ליכא שום טענת ברי לא צריך למיפק ידי שמים: אתמר נמי - דהיכא דבא לצאת ידי שמים אפילו מאן דפטר ליה מדיני אדם מודה דחייב היכא דאיכא קצת טענת ברי הלכך רב הונא דאוקמה רישא בדלא תבע הואיל ואיכא קצת ברי דהא גזלן ידע דגזליה מעיקרא חייב בבא לצאת ידי שמים: מתני' חייב באחריותו - דמכי גנבה קם ליה ברשותיה והשבה דעבד לאו השבה היא עד שמודע להו לבעלים: ומנו את הצאן - אחר שהחזירו והיא שלימה הרי יש כאן דעת בעלים: אסיפא - לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו ומנו את הצאן והיא שלימה פטור אבל ידעו לא מהני מנין: ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר וכי קתני מנו את הצאן אכולה - בין ידעו בין שלא ידעו והכי משמע מתני' הגונב טלה ורישא בשהכירו בה הבעלים וידעו שנגנבה מהן קאי מדקתני סיפא לא ידעו מכלל דרישא בידעו והחזירה ומת חייב באחריותו וכן לא ידעו בגניבתו ובחזירתו נמי חייב אבל מנו את הצאן והיא שלימה פטור בין רישא דידעו בין סיפא דלא ידעו: ור' יוחנן אומר לדעת מנין פוטר שלא לדעת אפילו מנין לא צריך ומנו את הצאן ארישא - והכי קתני הגונב טלה דהיינו ידעו אחרי כן והחזירו חייב באחריותן היכא דלא מנו אבל לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזרתו אפי' אין מנין או שמנו אפילו הואי ידיעה פטור: ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך להודיעו - אם לא הודיעו אע"ג דמנו חייב ומנו את הצאן ארישא והכי משמע מתני' חייב באחריות בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגניבתו ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה פטור: גמ' לדעת צריך דעת - אם הכירו הבעלים שנגנב מהן טלה צריך שיודיעם כשיחזירנה ואי לא הודע להו אע"ג דמנו את הצאן והיא שלימה עדיין חייב באחריותה דכיון דידע הויא ליה גזילה גמורה ובעינן השבה מעליותא:והלה אומר איני יודע. פי' אם הפקיד אצלי אבל איני יודע אם החזרתי לך חייב לכ"ע כמו רישא דמתני' ולסיפא דמתני' הוא דמדמה לה בסמוך:
רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור - וקי"ל כרב נחמן בדיני ופירש בקונטרס דמשביעין אותו שבועת היסת שאין יודע דלא עדיף מאילו היה כופר לגמרי ונראה דסובר בקונטרס כלישנא קמא דרב נחמן דפרק שבועת הדיינין (שבועות מ: ושם מא. ד"ה מאן) דארישא דקתני התם מנה לי בידך אין. לך בידי כלום פטור קאמר רב נחמן ומשביעין אותו . שבועת היסת אבל איכא דמתני לה אסיפא אמנה לי בידך וא"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור דדוקא בסיפא דאיכא דררא דממונא קאמר ר"נ דמשביעין אותו שבועת היסת אבל ארישא לא וכן נראה הלכה כלשון הראשון דלישנא קמא סתמא דגמרא קאמר אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה ובפ"ק דב"מ (דף ה. ושם ד"ה אין) גבי ההוא רעיא מייתי נמי לישנא קמא דר"נ אבל ר"ת אומר דמספק אין לחייבו שבועה היכא דליכא דררא דממונא כיון שיש ב' לשונות ובפ"ק דב"מ (שם) לאו דוקא נקט לישנא קמא דהא התם איכא דררא דממונא דאתו סהדי דאכיל תרי מינייהו ושמע ר"י שר"ת היה מניח לדיינין לחייב היכא דליכא דררא דממונא רק שהוא לא היה רוצה לדון כן היכא דמודה שחייב לו אלא שטוען לו פרעתי ראה ר"י ר"ת לחייב שבועה אע"ג דליכא עדים בההיא הודאה והיה יכול לכפור בשעה שטען שפרעתי ואמר דחשיב שפיר דררא דממונא כמו ההיא דנתתיו לך אע"ג דבהך הודאה יש עדים ולפי פשט הלכה משמע דלמאן דמתני אסיפא חשיב לה דררא דממונא משום דאיכא עדים בהודאה שא"ל אתמול הן ואין יכול עתה לכפור ורב האי גאון פי' כמו כן דלא משביעין ליה היכא דליכא דררא דממונא ומיהו משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו מודה לו: שלא לדעת מנין נמי לא צריך - והא דאמר ר' אלעזר לעיל בהכונס (בבא קמא ד' נז.) הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה אין צ"ל דפליג . אהא אלא יש לפרש הכל צריכין דעת בעלים היכא דהוי לדעת חוץ מהשבת אבידה שאין צריך אפי' הוי לדעת שידוע שאבדה לו אותה אבידה: