בבא קמא קד.

פרק ט׳ · הגוזל עצים

Bava Kamma 104a · Chapter 9: HaGozel Etzim

שֶׁכְּבָר הוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: שָׁאנֵי מַתְנִיתִין, דְּכֵיוָן דְּיָדַע לְמַאן גַּזְלֵיהּ, וְאוֹדִי לֵיהּ; כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְאַהְדּוֹרֵי מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ – הָוֵה לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ: ״יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ״. הִלְכָּךְ, נִשְׁבַּע – אַף עַל גַּב דְּקָאָמַר לֵיהּ: ״יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ״, כֵּיוָן דְּבָעֵי כַּפָּרָה, לָא סַגִּי עַד דְּמָטֵי לִידֵיהּ; הָא לָא אִישְׁתְּבַע – הָוֵי גַּבֵּיהּ פִּקָּדוֹן, עַד דְּאָתֵי וְשָׁקֵיל לֵיהּ. לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ. אִיתְּמַר: שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים – רַב חִסְדָּא אָמַר: הָוֵי שָׁלִיחַ, רַבָּה אָמַר: לָא הָוֵי שָׁלִיחַ. רַב חִסְדָּא אָמַר הָוֵי שָׁלִיחַ – לְהָכִי טְרַחִי וְאוֹקְמֵיהּ בְּעֵדִים, דְּלֵיקוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ. רַבָּה אָמַר לָא הָוֵי שָׁלִיחַ – הָכִי קָאָמַר: אִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא; אִי סָמְכַתְּ – סְמוֹךְ, אִי בָּעֵית לְשַׁדּוֹרֵיה בִּידֵיהּ – שַׁדַּר בִּידֵיהּ. תְּנַן: הַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה, וְשִׁילְּחָהּ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ; אוֹ בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל; וּמֵתָה – פָּטוּר. הַאי שְׁלוּחוֹ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֹא (עָשָׂה) [עֲשָׂאוֹ] בְּעֵדִים, מְנָא יָדְעִינַן? אֶלָּא (דְּעָשָׂה) [דַּעֲשָׂאוֹ] בְּעֵדִים – וְקָתָנֵי דְּפָטוּר? קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא! כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ, הָכָא נָמֵי בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ. תְּנַן: לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ. הַאי שְׁלוּחוֹ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלָא עֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, מְנָא יָדְעִינַן? אֶלָּא לָאו דַּעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים? תַּרְגְּמַהּ רַב חִסְדָּא: בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ. אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים – מַאי, הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ? אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל נוֹתֵן הוּא לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין; לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ – שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ! אָמְרִי: לָא פְּסִיקָא לֵיהּ; שְׁלִיחַ בֵּית דִּין, לָא שְׁנָא עֲשָׂאוֹ נִגְזָל וְלָא שְׁנָא עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן, הָוֵי שָׁלִיחַ – פְּסִיקָא לֵיהּ. שְׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, דְּכִי עֲשָׂאוֹ נִגְזָל הוּא דְּהָוֵי שָׁלִיחַ, עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן לָא הָוֵי שָׁלִיחַ – לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. וּלְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא – דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ נִגְזָל וְלֹא עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן, אוֹ עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן וְשָׁלַח הַלָּה וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ – פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, הָוֵי שָׁלִיחַ. וְאִם תֹּאמַר מִשְׁנָתֵנוּ; בְּמַמְצִיא לוֹ שָׁלִיחַ, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אִית לִי זוּזֵי גַּבֵּי פְלָנְיָא, וְלָא קָא מְשַׁדַּר לְהוּ. אִיתְחֲזִי לֵיהּ, דִּלְמָא אִינִישׁ הוּא דְּלָא מַשְׁכַּח לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ״. אִי נָמֵי, כִּדְרַב חִסְדָּא – בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל:

שכבר הודה מפי עצמו - ובא לצאת ידי שמים ואע"ג דבי דינא לא מצו מחייבי ליה אלא מניח לפניהם מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם דהא לאו לבעלים אהדריה כו': אלא אמר רבא - מתני' דברי הכל היא ולא דמיא לאין יודע דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר' טרפון ור"ע לענין דינא דר' טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור"ע מחייב אע"ג דלא נשבע והאי דפרכת לעיל ואי ר"ע אע"ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם דין הוא דאע"ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע"ג כו': שליח שעשאו בעדים - ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו: הוי שליח - ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו: פטור - דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו': מנא ידעינן - דשלוחו הוא דקרי ליה מתני' שלוחו: לקיטו - שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי: ושכירו - נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו: ולאפוקי מהאי תנא - הא מתניתין דאוקימנא שליח ב"ד אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא: שליח ב"ד - דמשמע מתני' דמשנתן לו נפטר גזלן כשעשאו נגזל קאמר ולא כשעשאו גזלן: ושלח הלה ונטל שלו - מיד השליח: פטור - מאונס הדרך טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מן השליח הראשון חייב: וא"ת משנתנו - דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן תוקמא בשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי:

שכבר הודה מפי עצמו - מהאי לישנא דייק בהמפקיד (ב"מ דף לז:) וגם מחמת פירכא אחריתי מוקי לה בבא לצאת ידי שמים ותימה א"כ ההוא מעשה דחסיד אחד אמאי אמר ליה רבי טרפון הנח דמי מקחך ביניהם הא כיון דחסיד הוה מסתמא היה בא לצאת ידי שמים וי"ל דלכתחילה בא עמו לדין אם הוא חייב מן הדין ושוב מה שעשה עשה א"נ אפילו לצאת ידי שמים אין חייב לר' טרפון אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא וכן משמע בהמפקיד (שם דף לז: ושם) דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת ידי שמים ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם: אמר רבא שאני מתני' כו'. לפי הספרים דל"ג אלא משמע דאתא רבא לתרוצי פירכא דפרכינן לר' טרפון ולעולם רבי טרפון היא וקאמר כיון דאודי ליה כמ"ד יהא בידך דמי א"כ מסתמא מיירי כשהודה בפניו דאם לא כן אמאי הוי כמ"ד יהא בידך וכיון דבהודאה מיירי מתניתין אכתי תקשה אמאי לא מוקי מתני' נמי כר"ע ואע"ג דקניס ר"ע אפילו היכא דלא נשבע ה"מ דלא הדר ממונא למריה אבל במתני' היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למריה דכיון דהודה לו בפניו מה לי תופס בידו מ"ל נתן ביד ב"ד הלכך לא יקנוס ר"ע וי"ל דסברת גמרא היה כיון דקניס ר"ע בכל מקום קניס כיון דעבד איסורא ולא יחלק ומיהו אין נראה דמיירי הכא בשהודה בפניו דא"כ אפילו נשבע נמי אין צריך להוליכו אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א"ש דלא מתוקמא מתני' כר"ע דלא מהדר ממונא למריה כיון שלא נתן ביד ב"ד ולפי מה שפי' בקונטרס אלא אמר רבא א"ש דרבא לא בא לתרץ פירכא אלא טעמא דמתני' מפרש בכה"ג דמצי לאוקמי בין כר"ע בין כרבי טרפון: שליח שעשאו כו'. לכאורה נראה דאיירי כגון דלא אמר לו שלח לי על ידו רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל (ב"מ דף צח: ושם) אמר ליה השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ושלחה חייב ומ"ל א"ל בפניו שלח ומ"ל אמר ליה שלא בפניו שלח. ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה הול"ל ששלח ליה שלח לי ע"י זה דאז הוי שליח לכך צ"ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו כההיא דהשואל דאיירי בפניו וכן מוכיח מתוך הקונטרס: רבה אמר לא הוי שליח. יש מקשים דרבה אדרבה דהכא קאמר רבה דלא הוי שליח ובפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף פז:) אמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנוני מוכר צלוחית עסקינן ואזדא ר' יהודה לטעמיה דאמר לאתויי שדריה הרי לרבה אליבא דר' יהודה הוי שליח וי"ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א"ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח הלכך אמר לר' יהודה לאתויי שדריה: הכי קא"ל איניש מהימנא הוא - תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא וי"ל דנראה דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע"כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו אצלו כדאמרינן לקמן (בבא קמא דף קיח.) בהמפקיד אצל חבירו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבעל כרחו חייב לשמור עד שיחזירנו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן - כלומר היכי מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי האי שליח של שואל הוא: בשכירו ולקיטו - תימה אמאי לא אמר רב חסדא נמי אהא ועוד תימה אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני' והדר הוה ליה למפרך מההיא דפ' השואל: