בבא קמאקיט:
טוען את הדף…
וְלֹא יָטִיל בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה חוּבִּין, וְלֹא יִסְרוֹק הַבֶּגֶד לְשִׁתְיוֹ אֶלָּא לְעֶרְבּוֹ. וּמַשְׁוֵיהוּ לְאׇרְכּוֹ, אֲבָל לֹא לְרׇחְבּוֹ. וְאִם בָּא לְהַשְׁווֹתוֹ עַד טֶפַח – רַשַּׁאי. אָמַר מָר: שְׁנֵי חוּטִין. וְהָאֲנַן תְּנַן: שָׁלֹשׁ! לָא קַשְׁיָא; הָא בְּאַלִּימֵי, וְהָא בְּקַטִּינֵי. וְלֹא יִסְרוֹק הַבֶּגֶד לְשִׁתְיוֹ, אֶלָּא לְעֶרְבּוֹ. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! לָא קַשְׁיָא; הָא בִּגְלִימָא, הָא בְּסַרְבָּלָא. וְלֹא יָטִיל בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשָׁה חוּבִּין. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי חַד, אוֹ דִּלְמָא אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי תְּרֵי? תֵּיקוּ. וּמַשְׁוֵיהוּ לְאׇרְכּוֹ אֲבָל לֹא לְרׇחְבּוֹ. וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! לָא קַשְׁיָא; הָא בִּגְלִימָא, הָא בְּהֶמְיוֹנֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין מִן הַסּוֹרֵק מוֹכִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבִמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִהְיוֹת שֶׁלּוֹ – לוֹקְחִין. וּבְכׇל מָקוֹם לוֹקְחִין מֵהֶן כַּר מָלֵא מוֹכִין וְכֶסֶת מְלֵאָה מוֹכִין. מַאי טַעְמָא? קְנָנְהוּ בְּשִׁינּוּי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין מִגַּרְדִּי לֹא אִירִין, וְלֹא נִירִין, וְלֹא פּוּנְקָלִין, וְלֹא שִׁיּוּרֵי פַּקְיעִיּוֹת. אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶן בֶּגֶד מְנוּמָּר, עֵרֶב, וּשְׁתִי, טְוִוי, וְאָרִיג. אָמְרִי: הַשְׁתָּא טְוִוי שָׁקְלִי, אָרוּג מִבַּעְיָא? מַאי ״אָרִיג״ – תִּיכֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין לוֹקְחִין מִן הַצַּבָּע לֹא אוֹתוֹת וְלֹא דּוּגְמוֹת וְלֹא תְּלוּשִׁים שֶׁל צֶמֶר, אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶן בֶּגֶד צָבוּעַ, טְוִוי, בְּגָדִים. הַשְׁתָּא טְוִוי שָׁקֵיל, בְּגָדִים מִיבַּעְיָא? מַאי ״בְּגָדִים״ – נַמְטֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹתֵן עוֹרוֹת לְעַבְּדָן; הַקִּיצּוּעִין וְהַתְּלוּשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְהָעוֹלֶה וּמִשַּׁטֵּף בְּמַיִם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיָה שָׁחוֹר [וְכוּ׳]. אָמַר רַב יְהוּדָה: קַצָּרָא שְׁמֵיהּ, וְקַצְרָא שָׁקֵיל לֵיהּ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַכֹּל עוֹלִין לְמִנְיַן תְּכֵלֶת; וְיִצְחָק בְּרִי קָפֵיד עֲלַיְיהוּ. הַחַיָּיט שֶׁשִּׁיֵּיר (מִן) [אֶת] הַחוּט כּוּ׳. וְכַמָּה לִתְפּוֹר? אָמַר רַב אַסִּי: מְלֹא מַחַט חוּץ לַמַּחַט. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט כִּמְלֹא מַחַט; אוֹ דִלְמָא מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט מַשֶּׁהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַחַיָּיט שֶׁשִּׁיֵּיר אֶת הַחוּט פָּחוֹת מִכְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ, וּמַטְלֵית שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת; אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט כִּמְלֹא מַחַט – פָּחוֹת מִכָּאן חֲזֵי לְסִיכְּתָא; אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט מַשֶּׁהוּ – פָּחוֹת מִכָּאן לְמַאי חֲזֵי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מְלֹא מַחַט, וְחוּץ לַמַּחַט כִּמְלֹא מַחַט. שְׁמַע מִינַּהּ. מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ כּוּ׳. וּרְמִינְהִי: מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בְּמַעֲצָד, וְהַנִּפְסָק בִּמְגֵירָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת; וְהַיּוֹצֵא מִתַּחַת מַקְדֵּחַ וּמִתַּחַת רָהִיטְנֵי, וְהַנִּגְרָר בִּמְגֵירָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ! אָמַר רָבָא: בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן אִיכָּא תַּרְתֵּי חֲצִינֵי, לְרַבָּתִי קָרֵי לַהּ ״כַּשִּׁיל״, וּלְזוּטַרְתִּי קָרֵי לַהּ ״מַעֲצָד״. בְּאַתְרָא דְּתַנָּא בָּרָא חַד הוּא דְּאִיכָּא, וְקָרוּ לַהּ ״מַעֲצָד״. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מְסַתְּתֵי אֲבָנִים – אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל. מְפַסְּגֵי אִילָנוֹת, מְפַסְּגֵי גְפָנִים, מְנַקְּפֵי הִיגֵי, מְנַכְּשִׁי זְרָעִים וְעוֹדְרֵי יְרָקוֹת – בִּזְמַן שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל; אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּשׁוּת וַחֲזִיז – אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל. בְּאַתְרָא דְּקָפְדִי – יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל. אָמַר רָבִינָא: וּמָתָא מַחְסֵיָא – אַתְרָא דְּקָפְדִי הוּא. הֲדַרַן עֲלָךְ הַגּוֹזֵל בָּתְרָא וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת בָּבָא קַמָּאולא יטיל בו יותר מג' חובין - דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר לקמן ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין יפיינ"ץ בלעז ג' תפירות במחט: ומשויהו - מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים: אפילו עד טפח - ליטול ממנו רצועות רחבות טפח: אלימי - גסין שנים: גלימא - טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר: סרבלא - עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר: ה"ג אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי - מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות א"ד הולכה והובאה תרי חשיב להו: גלימא משויהו לארכו - כדפרישית לעיל: המיונא - אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה התלויין: אירין - דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של בעה"ב: נירין - ליציי"ץ: פקעיות - לוישיי"ל: פונקלין - טריימ"ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין: בגד מנומר - כלומר אפילו מנומר בצבעים הרבה אע"פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי: טווי אריג - והיינו אירין דאמרן לא יקח אם טלאן הגרדי לוקחין דקנינהו בשינוי: ארוג מבעי - הא ה"ל טווי קודם לאריג: תיכי - שרשרות שרימ"ש דלא טוואן קודם לכן: אותות - כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות - שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלושי צמר - שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט: אבל לוקחין ממנו בגד צבוע - דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי: טווי ובגדים - והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין: השתא טווי שקלינן בגדים מבעיא - הא אין בגדים אא"כ טוואן: נמטי - לבדין פליטר"ש בלע"ז ואין שם טווי: הקיצועין - רונייור"ש בלע"ז שמקצע מן העור סביב: והתלושין - צמר התלוש מן העור: צמר העולה מן שטף המים שלו - דדבר מועט הוא ואפקורי מפקר ליה: קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה - הכובס נקרא קצרי בלשון ארמי וקצרא שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה הוא: הכל עולין למנין תכלת - אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות (דף מב.): קפיד עלייהו - ונוטלן: מלא המחט - מלא אורך המחט: וחוץ למחט - שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד: בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה מג' על ג': לסיכתא - חבין שפירשנו למעלה: פחות מכאן למאי חזי - הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו: מגירה - שייר"ה בלע"ז וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר: הנפסק במגירה - פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו: מקדח - טרייד"א והיוצא משם דק כעפר: רהיטני - פליינ"א: והנגרר במגירה - דק דק שהיא משרת במקום חתך דק כעפר: חד הוא דאיכא - ורבתי היא ומשרת שפאי גסין: מסתתי אבנים - מרבע אותן ומחליק אותן: מפסגי אילנות - כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה: ניקוף - שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיהו י׳:ל״ד): היגא - סנה: ומנכשי זרעים - נוטלים ירקות מביניהם: ועודרי ירקות - כשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט: היגא - סנה: חזיז - שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק: מתא מחסיא - מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב: