בבא קמא קה.

פרק ט׳ · הגוזל עצים

Bava Kamma 105a · Chapter 9: HaGozel Etzim

בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. אִי בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, אֲפִילּוּ חוֹמֶשׁ נָמֵי מְשַׁלֵּם! אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: לְפִי שֶׁאֵין מְשַׁלְּמִין חוֹמֶשׁ עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת. רָבָא אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה דִּיסַקַּיָּיא שֶׁל אָבִיו מוּפְקֶדֶת בְּיַד אֲחֵרִים; קֶרֶן מְשַׁלֵּם – דְּהָא אִיתֵיהּ, חוֹמֶשׁ לָא מְשַׁלֵּם – דְּכִי אִישְׁתְּבַע בְּקוּשְׁטָא אִישְׁתְּבַע, דְּהָא לָא הֲוָה יָדַע. חוּץ מִפָּחוֹת שָׁוֶה פְּרוּטָה בַּקֶּרֶן כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין גְּזֵילָה קַיֶּימֶת, אֲבָל גְּזֵילָה קַיֶּימֶת – צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו; חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּיַּיקֵּר. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: לָא שְׁנָא גְּזֵילָה קַיֶּימֶת וְלָא שְׁנָא שֶׁאֵין גְּזֵילָה קַיֶּימֶת – אֵינוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו; לְשֶׁמָּא תִּיַּיקֵּר לָא חָיְישִׁינַן. אָמַר רָבָא: גָּזַל שָׁלֹשׁ אֲגוּדּוֹת בְּשָׁלֹשׁ פְּרוּטוֹת, וְהוּזְלוּ וְעָמְדוּ עַל שְׁתַּיִם; אִם הֶחְזִיר לוֹ שְׁתַּיִם – חַיָּיב לְהַחֲזִיר לוֹ אַחֶרֶת. וְתַנָּא תּוּנָא: גָּזַל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. טַעְמָא דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ; הָא לֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לָאו מָמוֹנָא, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא מָמוֹנָא הוּא – בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי; הָכָא נָמֵי, אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא לֹא שָׁוֶה פְּרוּטָה [כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא הָוֵי שָׁוֶה פְּרוּטָה] – בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי. בָּעֵי רָבָא: גָּזַל שְׁתֵּי אֲגוּדּוֹת, בִּפְרוּטָה וְהֶחְזִיר לוֹ אַחַת מֵהֶן – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הַשְׁתָּא לֵיכָּא גְּזֵילָה; אוֹ דִלְמָא, הָא לָא [אַ]הְדַּר גְּזֵילָה דַּהֲוַאי גַּבֵּיהּ? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: גְּזֵילָה אֵין כָּאן, הֲשָׁבָה אֵין כָּאן. אִי גְּזֵילָה אֵין כָּאן – הֲשָׁבָה יֵשׁ כָּאן! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁגְּזֵילָה אֵין כָּאן, מִצְוַת הֲשָׁבָה אֵין כָּאן. וְאָמַר רָבָא, הֲרֵי אָמְרוּ: נָזִיר שֶׁגִּילַּח וְשִׁיֵּיר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם; בָּעֵי רָבָא: גִּילַּח אַחַת וְנָשְׁרָה אַחַת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: נָזִיר שֶׁגִּילַּח אַחַת אַחַת קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ לְרָבָא?! אֲמַר לֵיהּ: לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁרָ[ה] אַחַת מֵהֶן, וְגִילַּח אַחַת; מִי אָמְרִינַן: הַשְׁתָּא מִיהַת הָא לֵיכָּא שִׁיעוּר; אוֹ דִלְמָא, הָא לָאו גִּילּוּחַ הוּא – דְּמֵעִיקָּרָא הָא שַׁיַּיר שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְהַשְׁתָּא כִּי גִּילַּח לָא הָוֵי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: שֵׂעָר אֵין כָּאן, גִּילּוּחַ אֵין כָּאן. אִי שֵׂעָר אֵין כָּאן – גִּילּוּחַ יֵשׁ כָּאן! הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁשֵּׂעָר אֵין כָּאן, מִצְוַת גִּילּוּחַ אֵין כָּאן. וְאָמַר רָבָא, הֲרֵי אָמְרוּ: חָבִית שֶׁנִּיקְּבָה, וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים – הִצִּילוּהָ. בָּעֵי רָבָא: אָגַף חֶצְיָהּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: לָאו מִשְׁנָתֵנוּ הִיא זוֹ? דִּתְנַן: חָבִית שֶׁנִּיקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים – הִצִּילוּהָ. פְּקָקָהּ בִּזְמוֹרָה – עַד שֶׁיְּמָרַח. הָיוּ בָּהּ שְׁתַּיִם – עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִים, וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶירְתָּהּ. טַעְמָא דְּמָרַח, הָא לָא מָרַח – לָא; אַמַּאי? וְתִיהְוֵי כִּי אָגַף חֶצְיָהּ! אָמְרִי: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם – אִי לָא מָרַח לָא קָאֵי, אָגַף חֶצְיָהּ – בְּמִידֵּי דְּקָאֵי קָאֵי. וְאָמַר רָבָא, הֲרֵי אָמְרוּ: גָּזַל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח – אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. בָּעֵי רָבָא:

לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות - דחומש אמאי קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקי"ל שבועות (דף מב:) אין נשבעין על הקרקעות והאי בן כי אישתבע כפר לה שעבוד הקרקעות דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומי: רבא אמר - לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך ולחייב הבן חומש על שבועת עצמו כיון דהודה הכא כשהיתה דסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אשתבע האי בקושטא אשתבע (ולא תימא בשיקרא אשתבע כדסברת לעיל) ותנן במס' שבועות (דף לו:) וחייבים על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא כי הכא דליביה אנסיה: לא שנו אלא שאין - אותה חצי פרוטה קיימת מן הגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם קיימת היא מן הגזלה עצמה צריך לילך: חיישינן שמא תייקר - ותעמוד על הפרוטה: חייב להחזיר לו - אגודה אחרת ואע"פ דהשתא לא שויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הוי שוה פרוטה בעי לאהדוריה ולהוליכה אחריו: ותנא תונא - תנא דידן סייעתו: שגילח - אחת מהשתים ששייר: ונשרה השניה מהו - הוי גילוח או לא: אמר ליה רב אחא לרבינא נזיר שגילח - כל השערות אחת אחת קמבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואע"פ דנשרה שניה גילוח הוא: שנשרה אחת - שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח: ה"ג - מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור: חבית שניקבה וסתמוה שמרים - ונתנוה ע"פ ארובה וממרחת יפה סביבותיה וטומאה בבית מצלת על העלייה כולה מלבא בה שום טומאה דסתימת שמרים סתימה היא ולא שלטה ביה טומאה במסכת כלים בפרק ואלו מצילין: אגף - לשון מגופה אגף חציה היה בה תחתיה שיעור נקב לטמא וכלי המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואגף בטיט חציה מהו מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור נקב או דלמא הא לא סתם שיעור סתימה: פקקה בזמורה - ואין שם שמרים: עד שימרח - בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמו היטב:

אמר רבא גזל שלש אגודות בג' פרוטות והוזלו ועמדו על שתים חייב להחזיר לו אחרת - פי' אם ישנה בעין מחזיר אותה ואם לאו משלם ליה שוה פרוטה כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה והוא הדין באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפילו בשלשה דקיים מצות השבה בתרתי אפ"ה חייב להחזיר לו אחת אע"ג דמהאי ותנא תונא דמייתי לא משמע מינה אלא היכא דגזל אחת והוזלה דההיא דמיא לגזל חמץ ועבר עליו הפסח ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה דאם גזל ג' אגודות שוות שתי פרוטות והחזיר לו ב' מהן דלא מיחייב להחזיר לו שלישית כיון דמעיקרא בשעת גזלה לא הוי ממונא ולשמא תייקר לא חיישינן: ה"ג בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר אחת מהן מהו מי אמרי' השתא מיהא ליכא גזילה גביה או דלמא הא לא אהדר גזילה ול"ג הא דגרס בספרים הוקרו ועמדה כו': מצות השבה אין כאן - נראה דלא בעי למיפשט אלא דלא מעכב מצות השבה ומצות השבה מיהא לא קיים: מצות גילוח אין כאן - ומעכב מלשתות יין ומלטמא למתים כאלו לא גילח כלומר כמ"ד גילוח מעכב דאחר ישתה הנזיר יין אחר כולם א"נ לענין מצוה קאמר דלא קיים מצות גילוח ואליבא דכ"ע דפלוגתא היא בנזיר בפ' ג' מינין (נזיר דף מו.): הרי אמרו חבית שנקבה וסתמוה שמרים כו' - מה שפירש בקונטרס חבית שנתנה ע"פ ארובה ומצלת על העלייה אין נראה דההיא משנה דמייתי בסמוך חבית שנקבה היא במס' כלים בפ"י (מ"ו) דמשמע דמיירי להציל מה שבתוכה אם היא באהל המת דאי הוה מיירי ע"פ ארובה היה לו לשנותה במס' אהלות ועוד דלשון הצלה לא הוה משמע הכי דה"ל למימר חוצצת ונראה לפרש דאיירי בחבית המוקפת צמיד פתיל שאין טומאה נכנסת בה באהל המת ונקבה בכונס משקה דהכי הויא שיעורא כדאמר במס' כלים (פ"ט מ"ח) וסתמוה שמרים מצלת על כל מה שבתוכה והא דאמר בסוף המצניע (שבת דף צו.) ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו היינו בסתומה שאם נקבה וסתמה הוי שם כלי עליה עד שיפחות רובה דאז לא מהני לה סתימה דהוי כאוכלים שגיבלן בטיט כיון דאין שם כלי עליו ולא כמו שפי' בקונטרס בהמצניע ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו דכלי חרס המוקף צמיד פתיל אין טומאה נכנסת דרך נקביו עד שיפחת רובו כדמוכח במסכת כלים בפרק שלשה דשיעורו בכונס משקה וכן משמע בההיא שמביא התם בקונטרס נתנה קדירה ע"פ ארובה דאמר ב"ש הכל טמאים בכונס משקה ואפילו ב"ה לא מטהרי אלא עלייה אבל קדירה טמאה אלמא טומאה נכנסת בתוכו בכונס משקה: אגף חציה - תימה היכי דמיא הך בעיא להנך בעיות דלעיל דכיון דגף אין כאן נקב ולמה לא תועיל הסתימה דמ"ל אם לא נקבה מעולם אלא כך ומ"ל שאגף חציה [ועוד] תימה דהכא אמר בסתמוה שמרים שמה סתימה ובספ"ק דיבמות (דף טו:) אמרינן חבית של זיתים מגולגלים ב"ש אומרים אין צריכה לינקב ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה וי"ל דהתם ודאי לענין הכשר מסתמא לא ניחא להו לבעלים במה שיוצא ממנה כיון שנקבה אף על פי שסתמוה שמרים לאו סתימה מעלייתא היא אבל לענין להציל מטומאה הויא סתימה מעלייתא: