בבא קמא מט.

פרק ה׳ · שור שנגח את הפרה

Bava Kamma 49a · Chapter 5: Shor SheNagach et HaParah

אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין, וְנוֹתֵן לַבַּעַל. וְאִם אֵין לַהּ בַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, הָא מִתְכַּוֵּין לָאִשָּׁה – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁווֹרִים שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה – פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת? אָמַר לְךָ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נִתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה נָמֵי פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת; וְהָא דְּקָתָנֵי: ״שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״ – אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״אָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״ – דְּהָכִי כְּתִיב קְרָא, קָתָנֵי רֵישָׁא נָמֵי: ״שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״. אָמַר רַב פָּפָּא: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַשִּׁפְחָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. מַאי טַעְמָא? חֲמָרְתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּאַזֵּיק, דְּאָמַר קְרָא: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״ – עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. ״דְּמֵי וְלָדוֹת״?! ״שְׁבַח וְלָדוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת וּשְׁבַח וְלָדוֹת – שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלָדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת! מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד? וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת, וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד? וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל. רָבָא אָמַר, הָכִי קָתָנֵי: וְכִי אִשָּׁה – לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת, וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל, וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי אִשָּׁה – לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת, וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם? אֶלָּא שָׁמִין נֶזֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְשָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל, וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין. קַשְׁיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל! לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּמְבַכֶּרֶת, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ מְבַכֶּרֶת. וְרַבָּנַן דְּאָמְרִי שְׁבַח וְלָדוֹת נָמֵי לַבַּעַל – מַאי טַעְמָא? כְּדִתְנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא הָרָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָרָה״? לוֹמַר לָךְ: שְׁבַח הֵרָיוֹן לַבַּעַל. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַאי ״הָרָה״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיַּכֶּנָּה כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא כְּנֶגֶד בֵּית הֵרָיוֹן מַמָּשׁ, אֶלָּא כֹּל הֵיכָא דְּסָלֵיק בֵּיהּ שִׁיחְמָא לְוָלָד. לְאַפּוֹקֵי יָד וָרֶגֶל – דְּלָא. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר. אָמַר רַבָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר; דְּכֵיוָן דְּחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר – זְכָה בְּהוּ גֵּר, וְכֵיוָן דְּמֵת הַגֵּר – זְכָה בְּהוּ מִן הַגֵּר. אֲבָל חָבַל בָּהּ לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר – זָכְיָא לַהּ אִיהִי בְּגַוַּיְיהוּ, וּמִיחַיַּיב לְשַׁלּוֹמֵי לַהּ לְדִידַהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרֵי דֵּיכִי! אַטּוּ וְלָדוֹת צְרָרֵי נִינְהוּ – וְזָכְיָא בְּהוּ?! אֶלָּא אִיתֵיהּ לְבַעַל – זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא, לֵיתֵיהּ לְבַעַל – לָא. מֵיתִיבִי: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה, וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. אֵין הַבַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו, אֵין הָאִשָּׁה – נוֹתֵן לְיוֹרְשֶׁיהָ. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – זָכָה! אָמְרִי: וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר? הָכָא נָמֵי – שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר,

א"כ משהאשה יולדת כו' - מפרש בגמרא: ונותן לבעל - שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא): היתה שפחה ונשתחררה - כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר: גמ' דרב אדא בר אהבה - בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא דף מב.): דהכי כתיב קרא - כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי: דמי ולדות שבח ולדות הוא - דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין: ה"נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות - שהן משביחין את האשה: שמין את האשה - כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו': מאי קאמר - דמשמע דהכי קאמר ליה דא"כ לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת ות"ק הא קאמר דמפחתא: והלא אשה משבחת - בדמים לאחר שתלד דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה והכי משמע מתניתין א"כ דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי דמשהאשה יולדת משבחת: וכי למי שהאשה יולדת - למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא: וכי למי שהאשה יולדת - למי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא: חולקין - שדמי הנפח מחמת שניהן באין: וצער בפני עצמו - ונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל: ושמין ולדות - ונותן כל דמיהן לבעל: ושבח ולדות - דהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין: קשיא דר"ש כו' - דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן: במבכרת - דמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא: שיחמא - חמימות והיינו כנגד כל החלל כולו: זכיא בהו איהי - דהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה: מרי דיכי - בעל שמועה זו הלזה מתרגמינן דיכי (בראשית לז): צררי נינהו - קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר: איתיה לבעל - או ליורשיו זכי להו רחמנא: ליתיה לבעל כו' - דחיובא אימת אתי לה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין: אין האשה נותן ליורשיה - הא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מג.): זכה - החובל במה שבידו ואפי' לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה:

חמרתא מעברתא כו' - וא"ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה: אטו ולדות צררי נינהו - ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים: ומי עדיף ממתניתין - וא"ת ומאי ס"ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין: