בבא קמא ג:

פרק א׳ · ארבעה אבות

Bava Kamma 3b · Chapter 1: Arba'ah Avot

וְאִי דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ – אִי לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: כּוּלָּם מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ בּוֹר; וְאִי לְרַב, דְּאָמַר: כּוּלָּם מִשּׁוֹרוֹ לָמַדְנוּ, הַיְינוּ שׁוֹר! מַאי שְׁנָא בּוֹר – שֶׁכֵּן תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתוֹ לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – תְּחִלַּת עֲשִׂיָּיתָן לְנֵזֶק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְבוֹר כְּבוֹר, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְמַבְעֶה. מַאי נִיהוּ? אִי לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: מַבְעֶה זוֹ שֵׁן – הָא אוֹקֵימְנָא תּוֹלָדָה דְשֵׁן כְּשֵׁן. אִי לְרַב, דְּאָמַר: מַבְעֶה זֶה אָדָם – מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִית בֵּיהּ? וְכִי תֵּימָא: אָב – נֵיעוֹר, תּוֹלָדָה – יָשֵׁן; וְהָתְנַן: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין עֵר בֵּין יָשֵׁן! אֶלָּא אַכִּיחוֹ וְנִיעוֹ. הֵיכִי דָּמֵי? אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלִי קָמַזְּקִי – כֹּחוֹ הָוֵה! אִי בָּתַר דְּנָיַיח – בֵּין לְרַב בֵּין לִשְׁמוּאֵל, הַיְינוּ בּוֹר! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְמַבְעֶה כְּמַבְעֶה. וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא, אַתּוֹלָדָה דְאֵשׁ. תּוֹלָדָה דְאֵשׁ מַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא אַבְנוֹ, סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְנָפְלוּ בְּרוּחַ מְצוּיָה וְהִזִּיקוּ; הֵיכִי דָמֵי? אִי בַּהֲדֵי דְּאָזְלוּ קָא מַזְּקִי – הַיְינוּ אֵשׁ, מַאי שְׁנָא אֵשׁ – דְּכֹחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – כֹּחַ אַחֵר מְעוֹרָב בָּהֶן, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְאֵשׁ כְּאֵשׁ, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַתּוֹלָדָה דְרֶגֶל. רֶגֶל?! הָא אוֹקֵימְנָא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל כְּרֶגֶל! בַּחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת, דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל? לְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה. וְהָא מִבַּעְיָא בָּעֵי רָבָא – דְּבָעֵי רָבָא: חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, אוֹ מִן הָעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם? לְרָבָא מִבַּעְיָא לֵיהּ, לְרַב פָּפָּא פְּשִׁיטָא לֵיהּ. לְרָבָא דְּמִבַּעְיָא לֵיהּ, אַמַּאי קָרֵי לַהּ תּוֹלָדָה דְרֶגֶל? לְפוֹטְרָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר כּוּ׳. מַאי ״מַבְעֶה״? רַב אָמַר: מַבְעֶה זֶה אָדָם, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן. רַב אָמַר מַבְעֶה זֶה אָדָם, דִּכְתִיב: ״אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר מַבְעֶה זֶה הַשֵּׁן, דִּכְתִיב: ״אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו״. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: אֵיכְדֵין אִיתְבְּלֵישׁ עֵשָׂו, אִתְגַּלִּין מַטְמֹרוֹהִי. וְרַב, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל? אָמַר לָךְ: מִי קָתָנֵי ״נִבְעֶה״? וּשְׁמוּאֵל, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב? אָמַר לְךָ: מִי קָתָנֵי ״בּוֹעֶה״? מִכְּדֵי קְרָאֵי לָא כְּמַר דָּיְיקִי וְלָא כְּמַר דָּיְיקִי, רַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל? תְּנָא שׁוֹר – וְכׇל מִילֵּי דְשׁוֹר. וּשְׁמוּאֵל נָמֵי, הָא תְּנָא לֵיהּ שׁוֹר! אָמַר רַב יְהוּדָה: תְּנָא שׁוֹר – לְקַרְנוֹ, וּמַבְעֶה – לְשִׁינּוֹ. וְהָכִי קָאָמַר: לֹא רְאִי הַקֶּרֶן – שֶׁאֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקוֹ, כִּרְאִי הַשֵּׁן – שֶׁיֵּשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ.

אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר - התם בהמניח את הכד (לקמן בבא קמא דף כח:) כל תקלה בור הוא ואע"ג דלא הפקיר היינו בור: ולרב דאמר - כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב: היינו שור - ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור ואפי' לשמואל נמי דאמר תולדה דבור נינהו מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו': הני נמי תחלת עשייתן - תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק: וכי קאמר רב פפא - תולדה לאו כאב דידה אתולדה דמבעה: פלוגתא דשמואל ורב במבעה לקמן בשמעתין: אדם ניעור - היינו אב: אדם מועד - ער וישן בשילהי פ"ב: אלא - תולדה דאדם היינו כיחו וניעו. כיחו רוק הפה ניעו ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח): אי בהדי דאזלי מזקי - שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו: כחו הוא - והיינו אדם גופו וחייב: אי בתר דנייח - אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם: בין לרב בין לשמואל היינו בור - דהא ודאי תקלה דאפקרה היא: ברוח מצויה - דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה: דכח אחר מעורב בה - והוה ליה לאסוקי אדעתיה: בחצי נזק צרורות - שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים דקי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל דמכח רגל הוא דאתו וכרגל לא הוי דרגל משלם נזק שלם והיינו דרב פפא: ואמאי קרי לה תולדה דרגל - הואיל ואינה משלמת כמותה: לשלם מן העלייה שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה משלם ההיזק מביתו כי רגל דכתיב בה ברגל מיטב שדהו וגו' ולא הויא כי קרן דאין המזיק משלם אלא מגופו כדכתיב (שמות כ״א:ל״ה) ומכרו את השור החי וחצו את כספו ואם הזיק יותר על כדי דמיו מפסיד הניזק: אמר שומר - אמר הקב"ה: אתא בקר - גאולה לצדיקים: וגם לילה - חשך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו: איגליין - תרגומו של נבעו אלמא נבעו לשון גילוי הלכך אמר מבעה זה השן דמבעה לשון מגולה הוא דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה: נבעה - דמשמע הוא עצמו נבעה נגלה מבעה קתני שהוא מבעה דבר אחר: בועה - לשון בעיו: תנא שור לקרנו ומבעה לשינו - ולקמן פריך רגל מאי שייריה: לא ראי הקרן שאין הנאה כו' - בעל כרחיך הכי מפרש לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' כלומר דאי כתב רחמנא קרן דחייב לא אתיא שן מיניה דקרן אין הנאה להזיקו שן יש הנאה להזיקו:

משורו למדנו - היינו קרן דשן ורגל פטורין ברה"ר ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק אלא בבעלי חיים וא"ת היכי גמר משור מה לשור שכן ב"ח וכוונתו להזיק ומפרש רשב"ם דאתי מבור ושור ממה הצד ולקמן גבי הצד השוה דקאמר אביי לאתויי אבנו וסכינו לא גרס אי לרב דאמר כולם משורו למדנו היינו שור דלרב א"ש דבמה הצד אתי' כדפרשי' אבל קשה כיון דמבור נמי יליף לפטרו בהו כלים כבור ולקמן בהמניח (בבא קמא דף כח.) מחייב בהו רב כלים גבי נשבר כדו: וממונך - לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש דפשיטא דאם הדליק גדישו של חבירו באש של אחר דחייב: תולדה ישן - הוה מצי למפרך דלקמן מוקי מתניתין בישן שדרכו להזיק וקרי ליה אב אלא דבלאו הכי פריך שפיר: והתנן אדם מועד לעולם - לא פריך דישן נמי הוי אב כדדרש עלה בגמרא בפ' כיצד (לקמן בבא קמא דף כו:) מפצע תחת פצע דהא לא מייתי הכא קרא אלא מייתי דהוי כיוצא בו: כיחו וניעו - פירש הקונטרס מי האף וקשה לר"ת דבפ' דם הנדה (נדה דף נה: ושם) קתני כיחו וניעו ומי האף ונראה דכיחו הוא היוצא מן הגרון בכח וניעו הוא היוצא מן הפה על ידי נענוע.: לפוטרו ברה"ר - וא"ת אמאי פשיטא ליה טפי מלשלם מן העלייה וי"ל כיון דמן הדין היה משלם נזק שלם ואתי הלכתא דלא משלם אלא חצי נזק אם כן אתי הלכתא להקל ולא להחמיר: אמאי קרי לה תולדה דרגל - אע"ג דדמי לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה: כדמתרגם רב יוסף - נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה ענייני תרגום ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגי נהור ודברים שבכתב אי אתה רשאי לומר על פה ולכך היה אומר תרגום דמשום עת לעשות אמר התם. דשרי ואין לך עת לעשות גדול מזה.: לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו - ופשיעה פשע שהיה לו לשמור שורו שבקל היה יכול לשומרו שאין דחוקה להזיק כיון שאין הנאה להזיקה אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא היה יכול לשומרה כל כך כיון שהשן דחוק לאכול להנאתו ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה: