בבא קמאח:
טוען את הדף…
בְּנִזָּקִין נָמֵי נֵימָא הָכִי! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּיַתְמֵי, דְּלָאו בְּנֵי פֵרָעוֹן נִינְהוּ, וְשִׁיעְבּוּדָא דִּילֵיהּ עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ רַמְיָא; הִלְכָּךְ לֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָמַר לְהוּ: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִין מְשׁוּעְבָּדִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי חוֹרִין – מִשּׁוּם תַּקַּנְתָּא דִּידִי; אֲנָא בְּהָא תַּקַּנְתָּא לָא נִיחָא לִי. כִּדְרָבָא – דְּאָמַר רָבָא: כׇּל הָאוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנַת חֲכָמִים כְּגוֹן זוֹ – שׁוֹמְעִין לוֹ. מַאי ״כְּגוֹן זוֹ״? כִּדְרַב הוּנָא – דְּאָמַר רַב הוּנָא, יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ: אֵינִי נִיזּוֹנֶית, וְאֵינִי עוֹשָׂה. פְּשִׁיטָא, מָכַר לוֹקֵחַ בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית, וְשִׁיֵּיר עִידִּית לְפָנָיו – לֵיתוֹ כּוּלְּהוּ וְלִיגְבּוֹ מֵעִידִּית; דְּהָא אַחֲרוֹנָה הִיא, וּבֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית לֵיתַנְהוּ גַּבֵּיהּ דְּמָצֵי לְמֵימַר לְהוּ: גְּבוֹ מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית, דְּלָא נִיחָא לִי בְּתַקַּנְתָּא דְּרַבָּנַן. אֲבָל מָכַר עִידִּית, וְשִׁיֵּיר בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית, מַאי? סְבַר אַבָּיֵי לְמֵימַר: אָתוּ כּוּלְּהוּ גָּבוּ מֵעִידִּית. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מָה מָכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ; וְכֵיוָן דְּאִילּוּ אָתוּ גַּבֵּי לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן – מָצֵי (אַגְבֵּי לְהוּ) [לְאַגְבּוֹיִינְהוּ] מִבֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית, וְאַף עַל פִּי דְּכִי זַבְנִי[נְהוּ לְ]בֵינוֹנִית וְזִיבּוּרִית אַכַּתִּי עִידִּית (בְּנֵי) [בַּת] חוֹרִין הֲוַאי – וְאֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים כׇּל זְמַן דְּאִיכָּא בְּנֵי חוֹרִין; מָצֵי אָמַר לְהוּ: לָא נִיחָא לִי בְּהַאי תַּקָּנָה; לוֹקֵחַ שֵׁנִי נָמֵי, מָצֵי אָמַר לְהוּ: גְּבֵי בֵּינוֹנִית וְזִיבּוּרִית. דְּכִי זָבֵין לוֹקֵחַ שֵׁנִי, אַדַּעְתָּא דְּכֹל זְכוּתָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרִאשׁוֹן בְּגַוַּהּ זָבֵין. אָמַר רָבָא: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כׇּל שְׂדוֹתָיו לְשִׁמְעוֹן, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת לְלֵוִי, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן; רָצָה – מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה – מִזֶּה גּוֹבֶה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דִּזְבַן בֵּינוֹנִית, אֲבָל זְבַן עִידִּית וְזִיבּוּרִית – לָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: לְהָכִי דְּיַיקִי וּזְבַנִי עִידִּית וְזִיבּוּרִית, אַרְעָא דְּלָא חַזְיָא לָךְ. וַאֲפִילּוּ זְבַן בֵּינוֹנִית נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא שַׁיַּיר בֵּינוֹנִית דִּכְווֹתַיהּ, דְּלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לְגַבֵּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל שַׁיַּיר בֵּינוֹנִית דִּכְווֹתַיהּ גַּבֵּי שִׁמְעוֹן – לָא גָּבֵי מִינֵּיהּ, דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ: הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. אָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת, וַאֲתָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וּטְרַף מִשִּׁמְעוֹן, דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל רְאוּבֵן וּמִשְׁתַּעֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ; וְלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי מַפְּקַתְּ מִינֵּיהּ – עֲלַי הָדַר. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת נָמֵי, דְּאָמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּתֶהְוֵי לְשִׁמְעוֹן תַּרְעוֹמֶת עֲלַי. וְאָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת,בנזקין נמי נימא הכי - אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע"כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע"כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע"פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב"ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א"ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי: הלכך ליכא למימר הכי - לשון קושיא הוא: משום דא"ל - ראובן: אלא - להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח: אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי - שקילו כדינייכו: דאמר רבא במסכת כתובות: דאמר רבא - במסכת כתובות: מאי כגון זו - על הי מלתא אמר רבא: האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית - משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי: פשיטא - בניחותא: מכר לוקח - שלקח עידית באחרונה בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו כו': דהא אחרונה היא - ושיעבודייהו עלה רמיא ובינונית הא לית ליה השתא דמצי למימר גבי מיניה דלא ניחא לי בתקנתא כו': מאי - מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו דאמר בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהואי בת חורין בשתי לקוחות הראשונות שלכם היא: ראשון לשני - לוקח ראשון ללוקח שני: כל זכות שתבא לידו - וכיון דאי הואי עידית גבי לוקח ראשון הוה מגבי להו מבינונית בהאי טענה דאמרן אי אפשי בתקנת חכמים השתא נמי אמר להו לוקח שני זילו לגבי לוקח ראשון וגבו בינונית: ומכר שדה אחת ללוי - וההיא שדה בינונית הואי ולא שייר שמעון בינונית אצלו דהכי מפרש לה לקמיה: רצה - מלוי גובה אותה שדה דא"ל שיעבודי שקלת: רצה - משמעון גובה מזיבורית דא"ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן: ולא אמרן - דגובה מלוי: אלא דזבן - לוי בינונית: להכי דייקי - דקדקתי: וקמשתעי דינא בהדיה - דבעל חוב לסלקו מאותו קרקע בדברים אם יש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקיימא לן במסכת שבועות (דף מא.) דאע"ג דנקיט שטרא אי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבועי: ולא מצי א"ל - ב"ח לראובן: לאו בעל דברים דידי את - בקרקע זו שכבר יצתה מרשותך ואנא שיעבודי שקילנא: משום דא"ל - ראובין: כי מפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות:בדיתמי דלאו בני פרעון נינהו - אע"ג שזה מחזיר להם קרקע הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ואף על גב דכשגבו קרקע בחובת אביהן אמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קכה.) דבעל חוב חוזר וגובה מהן: רצה מזה גובה ומזה גובה - ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית שאני הכא דכולהו משעבדי נינהו: אבל זבן עידית וזיבורית - נראה דאיירי שפיר אפי' דשביק בינונית מ"מ הוצרך טעמא דלהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזי לך דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמר בסמוך גבי שביק בינונית דכוותיה דשמא ב"ח אוהב זיבורית טפי מבינונית ובע"כ של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא כדאמרינן לעיל דאמר א"כ נעלת דלת בפני לוין ולא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי וזבנא ארעא דלא חזי לך אלא משום דזבן זיבורית אבל משום זבין עידית ושייר זיבורית ובינונית לא איצטריך דכמו שהיה שמעון יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית גם לוי יכול לדחותו דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו: מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות - לאו דוקא קאמר הא לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ולא גבי לוקח ראשון ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי אבל אי לא שביק בינונית דכוותיה לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית דאי משום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר: דינא הוא דאזיל ראובן וקא משתעי [דינא בהדיה] - וא"ת מאי נפקא מינה הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן ליה לשמעון דטענינן ליה ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף וצריכי עידי קיום . דאי לאו הכי לא שבקת חיים לכל בריה ובפרק גט פשוט (ב"ב דף קעד:) נמי מוכח כן דקאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לו לא אמר תנו אין נותנין ומוקי לה בדנקט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דטענינן להו ליתמי מזוייף ובפ"ק דב"מ (דף יד. ד"ה דינא) הארכתי וכן אין לומר דנ"מ שעדיו של ב"ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא לשמעון נמי אין יכולין להעיד כיון דאי טריף ליה משמעון אזל בתר ראובן וכן אם יהיה לשמעון עדים שמעידין זכותו והם קרובים פסולין להעיד אפילו לראובן כיון דיש ריוח לשמעון שמעמיד הקרקע בידו כדמוכח סוף פרק קמא דמכות (דף ז.) גבי אילעא וטוביה קרובים דערב הוו פסיל להו אפילו לגבי לוה ומלוה משום דכי לית ליה ללוה אזל מלוה בתר ערבא א"כ מאי נפקא מיניה ויש לומר דנפקא מיניה לראיה אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר זמן מצא ראיה או עדים דשמעון אין יכול להביאם וראובן שלא אמר אין לי עדים יכול להביאם אי נמי כגון שטוען לבית דין גדול קאזלינא ושמעון לא מצי למטרח כמו ראובן: