בבא קמאמא.
טוען את הדף…
כְּמַאן דְּקַטְלַהּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם דְּרַבְעַהּ וְקַטְלַהּ; וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: מָה לִי קַטְלַהּ בְּקַרְנַיִם, מָה לִי קַטְלַהּ בִּרְבִיעָה – קֶרֶן כַּוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, הַאי כַּוּוֹנָתוֹ לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא. בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרֶגֶל שֶׁדָּרְסָה עַל גַּבֵּי תִּינוֹק בַּחֲצַר הַנִּיזָּק; לְאַבָּיֵי – מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, לְרָבָא – לָא מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב: שׁוֹר הָאִיצְטָדִין – אֵינוֹ חַיָּיב מִיתָה, וְכָשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְעוּשֶּׂה. מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם, וּמֵת – מוּעָד מְשַׁלֵּם כּוֹפֶר, וְתָם פָּטוּר מִן הַכּוֹפֶר. וְזֶה וְזֶה חַיָּיבִין מִיתָה. וְכֵן בַּבֵּן, וְכֵן בַּבַּת. נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה – נוֹתֵן שְׁלֹשִׁים סְלָעִים; בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה מֵאָה מָנֶה, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד. גְּמָ׳ וְכִי מֵאַחַר דְּמִתָּם קָטְלִינַן לֵיהּ, מוּעָד הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַבָּה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאֲמָדוּהוּ לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. רַב אָשֵׁי אָמַר: אוּמְדָּנָא לָאו כְּלוּם הוּא. אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁסִּיכֵּן לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם. רַב זְבִיד אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שָׁלֹשׁה בְּהֵמוֹת. וּמוּעָד לִבְהֵמָה הָוֵי מוּעָד לְאָדָם? אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה גּוֹיִם. וּמוּעָד לְגוֹיִם הָוֵי מוּעָד לְיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּגוֹן שֶׁהָרַג שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם טְרֵפָה. וּמוּעָד לִטְרֵפָה הָוֵי מוּעָד לְשָׁלֵם? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: דִּקְטַל וַעֲרַק לְאַגְמָא, דִּקְטַל וַעֲרַק לְאַגְמָא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהוּזְמוּ זוֹמְמֵי זוֹמְמִין. הָנִיחָא אִי לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא בָּעֵינַן – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא בָּעֵינַן, מֵימַר אֲמַר לֵיהּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא! כְּגוֹן דְּאָמְרִי: כֹּל אֵימַת דְּקָטֵיל תּוֹרֵיהּ, גַּבֵּיהּ הֲוָה קָאֵי. רָבִינָא אָמַר: בְּמַכִּירִין אֶת בַּעַל הַשּׁוֹר, וְאֵין מַכִּירִין אֶת הַשּׁוֹר. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? מִשּׁוּם דְּאָמְרִי לֵיהּ: תּוֹרָא נַגְחָנָא אִית לָךְ בְּבַקְרָךְ, אִיבְּעִי לָךְ נַטּוֹרֵי כּוּלֵּי בַּקְרָךְ. וְזֶה וָזֶה חַיָּיבִין מִיתָה כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״סָקֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁנְּבֵילָה הִיא, וּנְבֵילָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״? מַגִּיד לְךָ הַכָּתוּב, שֶׁאִם שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – אָסוּר בַּאֲכִילָה. אֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי״. מַאי מַשְׁמַע? שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״יָצָא אִישׁ פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו, וְאֵין לוֹ בָּהֶם הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם״. וּמִמַּאי דְּ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – לְהֵיכָא דִּשְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה? אֵימָא דְּהֵיכָא דִּשְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ – שְׁרֵי בַּאֲכִילָה הוּא; וְהַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ – לְהֵיכָא דְּסַקְלֵיהּ מִסְקָל, דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה הוּא – כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֹאכַל״; ״לֹא תֹאכַל״; ״לֹא תֹאכְלוּ״ – אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה בַּמַּשְׁמָע, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵילָה – לַגֵּר בִּנְתִינָה, וְלַנׇּכְרִי בִּמְכִירָה! אָמְרִי: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָפֵיק לֵיהּ אִיסּוּר אֲכִילָה וְאִיסּוּר הֲנָאָה מִקְּרָא – מִ״לֹּא יֹאכַל״; אֲבָל הָכָא, דְּאִיסּוּר אֲכִילָה מִ״סָּקֹל יִסָּקֵל״ נָפְקָא, אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי ״לֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ״ אִיסּוּר הֲנָאָה הוּא, נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא יֵהָנֶה״, אִי נָמֵי ״לֹא יֵאָכֵל״; ״אֶת בְּשָׂרוֹ״ לְמָה לִי? דְּאַף עַל גַּב דְּעַבְדֵיהּ כְּעֵין בָּשָׂר, דְּשַׁחְטֵיהּ – אָסוּר. מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא: אֵימָא הָנֵי מִילֵּיבחצר הניזק - דאילו ברה"ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:): לאביי משלם כופר - אע"פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר: מתני' וזה וזה חייבין מיתה - דבתם נמי כתיב סקל יסקל: וכן בבן וכן בבת - בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים: גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם - שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן: שסיכן ג' בני אדם - לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר: הוי מועד לאדם - בתמיה: אטרפה - לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל: הוי מועד לשלם - בתמיה: דקטל וערק לאגמא - לאחר שהעידו בו ברח: שהוזמו זוממי זוממין - כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית: הניחא אי לייעודי תורא בעינן - ג' ימים דכתיבי בקרא: שפיר - הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע"ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן: אלא אי לייעודי גברא בעינן - שלשה ימים: אמר לא הוה ידענא - ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני: גביה הוה קאי - שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו: רבינא אמר - משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר: מאי הוה ליה - לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר: לאחר שנגמר דינו - דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו: להיכא דסקליה מסקל - ואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן: כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע: ה"מ - דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה: היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכל - אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה: אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל - אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה: אי נמי - אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא: את בשרו למה לי - אלא לאו לאשמועינן אע"ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה: אימא ה"מ - דאסור אם שחטו:כמאן דקטלה דמי - וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפירש ר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ"ד בכתובות פ' נערה (כתובות דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע וה"ה שנהרגה: הא אין כוונתו להזיק - ואע"ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל בבא קמא דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע"י אכילה: ברגל שדרסה - שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ"ב (דף כו.) נקטיה הכא: לרבא לא משלם כופר - אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ"ב (דף כו.): מאחר דמתם קטלינן כו' - לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה"ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד: כגון שאמדוהו לג' בני אדם - כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ"ש כדפרישית בפ"ב (דף כד.): איני יודע שהיא נבילה - וא"ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ"ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ"ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ"ש בן פקועה וי"ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע"ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר: והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה - ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא: כדרבי אבהו - לרווחא דמלתא נקט דבלאו רבי אבהו לא הוה מצי למימר אלא להנאה דלאכילה לא צריך: כל מקום שנאמר לא יאכל - ואם תאמר חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ"ת הכי נמי א"כ בפרק כל שעה (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לרבי אבהו הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו וי"ל דלא יאכל או לא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן: