Bava Kamma 33a · Talmud

אַחֵר – לֵית לֵיהּ אֵימְתָא דְרַבֵּיהּ, הַאי – אִית לֵיהּ אֵימְתָא דְרַבֵּיהּ. רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ אַהָא: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מִי שֶׁיָּצְתָה אֶבֶן מִתַּחַת יָדוֹ, וְהוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִיבְּלָהּ – פָּטוּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: פָּטוּר מִגָּלוּת, וְחַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא – כׇּל שֶׁכֵּן אַקַּמַּיְיתָא; וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַקַּמַּיְיתָא – אֲבָל אַהָא פָּטוּר לִגְמָרֵי. תָּנוּ רַבָּנַן: פּוֹעֲלִים שֶׁבָּאוּ לִתְבּוֹעַ שְׂכָרָן מִבַּעַל הַבַּיִת, וּנְגָחָן שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּנְשָׁכָן כַּלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וָמֵת – פָּטוּר. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: רַשָּׁאִין פּוֹעֲלִין לִתְבּוֹעַ שְׂכָרָן מִבַּעַל הַבַּיִת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ בְּמָתָא – מַאי טַעְמָא דַּאֲחֵרִים? אִי דִּשְׁכִיחַ בַּבַּיִת – מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? לָא צְרִיכָא, בְּגַבְרָא דִּשְׁכִיחַ וְלָא שְׁכִיחַ, וְקָרֵי אַבָּבָא וַאֲמַר לְהוּ ״אִין״; מַר סָבַר: ״אִין״ – ״עוּל תָּא״ מַשְׁמַע. וּמַר סָבַר: ״אִין״ – ״קוּם אַדּוּכְתָּךְ״ מַשְׁמַע. תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר ״אִין״ – ״קוּם אַדּוּכְתָּךְ״ מַשְׁמַע, דְּתַנְיָא: פּוֹעֵל שֶׁנִּכְנַס לִתְבּוֹעַ שְׂכָרוֹ מִבַּעַל הַבַּיִת, וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ נְשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ, פָּטוּר – אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס בִּרְשׁוּת. אַמַּאי פָּטוּר? אֶלָּא לָאו דְּקָרֵי אַבָּבָא, וְאָמַר לֵיהּ ״אִין״, וּשְׁמַע מִינַּהּ ״אִין״ – ״קוּם אַדּוּכְתָּךְ״ מַשְׁמַע. מַתְנִי׳ שְׁנֵי שְׁווֹרִין תַּמִּין שֶׁחָבְלוּ זֶה אֶת זֶה – מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. שְׁנֵיהֶן מוּעָדִין – מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד – מוּעָד בַּתָּם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, תָּם בַּמוּעָד מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָּזֶה – מְשַׁלְּמִין בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אָדָם בַּמוּעָד וּמוּעָד בָּאָדָם – מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. אָדָם בַּתָּם וְתָם בָּאָדָם – אָדָם בַּתָּם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם, תָּם בָּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף תָּם שֶׁחָבַל בָּאָדָם – מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ״ – כְּמִשְׁפַּט שׁוֹר בְּשׁוֹר, כָּךְ מִשְׁפַּט שׁוֹר בְּאָדָם. מָה שׁוֹר בְּשׁוֹר – תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד נֶזֶק שָׁלֵם, אַף שׁוֹר בְּאָדָם – תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד נֶזֶק שָׁלֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה״ – כַּתַּחְתּוֹן, וְלֹא כָּעֶלְיוֹן. יָכוֹל מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יֵעָשֶׂה לוֹ״ – מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִן הָעֲלִיָּיה. וְרַבָּנַן – ״זֶה״ לְמָה לִי? לְפוֹטְרוֹ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וְרַבִּי עֲקִיבָא – לְפוֹטְרוֹ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ״; ״אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ״ – וְלֹא שׁוֹר בַּעֲמִיתוֹ. וְרַבָּנַן – אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא צַעַר לְחוֹדֵיהּ, אֲבָל רִיפּוּי וָשֶׁבֶת אֵימָא לִיתֵּן לֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם, וְאֵין הַנְּבֵילָה יָפָה כְּלוּם – נוֹטֵל אֶת הַשּׁוֹר. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. דְּתַנְיָא: יוּשַׁם הַשּׁוֹר בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הוּחְלַט הַשּׁוֹר. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: בַּעַל חוֹב הוּא, וְזוּזֵי הוּא דְּמַסֵּיק לֵיהּ. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: שׁוּתָּפֵי נִינְהוּ. וְקָמִיפַּלְגִי בְּהַאי קְרָא: ״וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ״ – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לְבֵי דִינָא קָמַזְהַר רַחֲמָנָא; וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לְנִיזָּק וּמַזִּיק מַזְהַר לְהוּ רַחֲמָנָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? הִקְדִּישׁוֹ נִיזָּק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: מְכָרוֹ מַזִּיק, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַהוּ? כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּעַל חוֹב הוּא, וְזוּזֵי הוּא דְּמַסֵּיק לֵיהּ – מָכוּר; אוֹ דִלְמָא,

אחר לית ליה אימתא - דנפח עליה והוה ליה לאסוקי אדעתיה שמא לא יצא: וחייב בד' דברים - דהוה ליה פושע שזרק למקום שבני אדם מצויים: מאן דמתני אהא - חייב בארבעה דברים: כל שכן אקמייתא - הנכנס לחנותו של נגר דכיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני: בבית - בביתו ולא בשוק: מתני' במותר - שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקיו של זה ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי: מועד בתם משלם במותר - כלומר אם הוא הזיק את התם יותר משהזיקו תם: גמ' כמשפט הזה יעשה לו - רבנן לא דייקי הזה דמייתי ליה לדרשה כדלקמן: כך משפט שור באדם - דהאי קרא בשור באדם כתיב או בן יגח וגו': כתחתון ולא כעליון - משפט התחתון משתעי במועד וקרא קמא בתם רבי עקיבא הזה דייק כלומר דינא דסליק האי קרא מיניה: יכול - תם שחבל באדם יהא כמועד לכל דבריו אפי' לשלם מן העלייה: מגופו משלם - ואם אינו שוה כנגד כל החבלה יפסיד ניזק ואינו נוטל אלא השור: לפוטרו מארבעה דברים - דהכי משמע משפט זה יש לו לשלם נזק שלם ולא משפט אדם החובל בחבירו: הני מילי צער לחודיה - משום דלא חסר ביה ממונא: אבל רפוי ושבת - דחסר ביה ממונא אימא כי נזק נינהו ומיחייב: קמ"ל - יתורא: מתני' נוטל את השור - דהיינו חצי נזק: גמ' יושם שור - המזיק בב"ד ויתן לו מזיק מעות דמי השור שהוא חצי נזקו ובשוה מנה שנגח לשוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום קמיירי: הוחלט השור - השור עצמו יקח ולקמן מפרש מאי בינייהו: שותפין נינהו - בההוא שור דמשתעי ביה קרא שוינהו רחמנא שותפים וקרא משתעי בשוה מאתים שנגח לשוה מאתים כדתנן במתניתין זהו שור האמור בתורה הלכך הכא דמזיק אינו שוה אלא מנה נוטל את השור: הקדישו ניזק איכא בינייהו - לרבי ישמעאל לא קדיש ליה לרבי עקיבא קדיש:

והוציא הלה את ראשו - לא דמיא להיה תחתיו כרים וכסתות דשלהי כיצד הרגל (לעיל בבא קמא כו:) דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים: אי דשכיח בשוקא מאי טעמא דאחרים - פירוש ימתינו עד שימצאהו בשוק חוץ לבית ואית ספרים דגרסי אי דשכיח במתא דכיון שאין רגיל לצאת חוץ מעירו הרבה פעמים ימצאהו חוץ לביתו אבל לא שכיח במתא כעין רוכל המחזר בעיירות יש להם רשות ליכנס שלא ילך לו: בגברא דשכיח ולא שכיח - אי שכיח פשיטא ליה דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח א"כ ודאי עול תא משמע: תניא כמ"ד קום אדוכתך משמע - וע"כ בשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע: שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' - תימה דכולה מתניתין שאין צריכה היא וי"ל דלרבי עקיבא אצטריך שלא תאמר כיון דאית ליה יוחלט השור לניזק אם כן שורו של זה קנוי לזה. ואם הקדישו קדוש קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו לרבי ישמעאל נמי נ"מ אם נאבד האחד שלא יאמרו הבעלים אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי שמשתלם מגופו: ורבנן הזה למה לי לפוטרו כו' - וא"ת לרבנן כמשפט למה לי דבלא כמשפט ידעינן דתם באדם משלם ח"נ דמהיכא תיתי לשלם נ"ש וי"ל דכיון דהזה אצטריך למכתב לפוטרו מארבע' דברים אי לאו כמשפט שור בשור לא הוה דרשינן הזה לפוטרו מארבעה דברים אלא הוה דרשינן הזה כרבי עקיבא הזה כתחתון ולא כעליון דהכי מסתברא טפי: הוה אמינא צער לחודיה - יש ספרים דגרסי צער ובושת אבל רפוי ושבת לא וא"ת מהיכא תיתי דליתב ליה אי מק"ו דאדם שאין משלם כופר מה לאדם שמשלם צער וי"ל דלא שייך ביה פירכא דמאי דכתיב באדם שמשלם רפוי ושבת אין אלא גלוי מילתא בעלמא שכל זה חשיב נזק ונזק מצינו בהדיא בקרא שהשור משלם: הקדישו ניזק איכא בינייהו - ה"מ למימר דלמר יכול לסלקו ולמר אין יכול לסלקו וכן מכרו מזיק דלרבי ישמעאל מכור לרדיא כדאמרינן בשמעתא ולרבי עקיבא אין מכור וכן שיבח מזיק או כיחש מזיק כדאמרינן לקמן ומילי טובא דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו:) נמי איכא בינייהו אלא חד מינייהו נקט.: איכא בינייהו - דלרבי ישמעאל אין קדוש ואם תאמר ואמאי אין קדוש למאן דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף ל:) למפרע הוא גובה וי"ל דלמאן דאמר למפרע הוא גובה היינו היכא דגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה ניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לרבי ישמעאל אין קדוש ומכל מקום לרבי עקיבא קדוש דשותפין נינהו ועוד דלרבי עקיבא קדוש הגוף והשבח משהקדיש אבל לרבי ישמעאל אפילו למ"ד למפרע הוא גובה שבח דמזיק הוי ולא קדיש עד שיגבנו ונראה דאע"ג דלרבי עקיבא קיימא ליה ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא חצי נזק לידו מאותה שעה ואע"ג דקי"ל פלגא נזקא קנסא מכל מקום אם העידו עדים ששורו נגח ביום א' ואתו עדים אחריני ואמרו ביום א' הייתם עמנו אלא בע"ש נגח דמשלמין דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא דכל זמן דלא נתגלה הדבר שלא העידו עליו חשיב לאו בר תשלומין אע"ג דקם ברשותו דניזק בשעת הנזק כדמוכח במרובה (לקמן בבא קמא דף עד. ושם) גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל שן עבדו (של פלוני) וסימא את עינו ואתו סהדי ואפכינהו ואזמינהו ומוקים לה דקדמי אקדומי ואפ"ה פריך אי דלא עמד בדין דמי כולו עבד בעי לשלומי דאכתי לא מחייב גברא אלמא לא חשבינן גברא בר תשלומין כל זמן שלא נודע אע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר כדדרשינן תחת עינו ולא תחת עינו ושינו וא"ת דבפרק נערה (כתובות דף מא: ושם) תנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה ואמאי והא משעת פתוי זכה בה האב אלמא משמע דבקנס לא זכי עד שעת העמדה בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק וכן במרובה (דף עד: ושם) משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו הוה אמרינן דסימא עינו והפיל שינו דיוצא בעינו ושינו אלמא לא זכי עד שיעמוד בדין והכא סבר רבי עקיבא דזכי משעת הנזק ועוד דר' עקיבא אית ליה בהשולח (גיטין מב:) דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור והתם אמר דמ"ד דצריך גט שחרור קסבר שיוצא בשינו ועינו ושמא י"ל דהיינו טעמא דזוכה משעת נגיחה משום דגלי לן קרא דמשמע לרבי עקיבא דמכרו אמזיק ואניזק קאי וההיא דמרובה (דף עד:) נמי גלי קרא למאן דאית ליה: איכא בינייהו - דלרבי עקיבא קדוש אף על גב דאי מודה מפטר דקנס הוא מכל מקום השתא מיהא לא הודה:

בבא קמא לג.

Navigate the library