בבא קמא כח.

פרק ג׳ · המניח

Bava Kamma 28a · Chapter 3: HaManiach

עִמָּךְ?! בֶּן בַּג בַּג יְחִידָאָה הוּא, וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ. רַבִּי יַנַּאי אָמַר: מַאי ״שְׁבוֹר אֶת שִׁינָּיו״ – בַּדִּין. אִי הָכִי, ״וֶאֱמוֹר לוֹ״?! ״וְאוֹמְרִים לוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! ״שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל״?! ״שֶׁלּוֹ הוּא נוֹטֵל״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא. תָּא שְׁמַע: שׁוֹר שֶׁעָלָה עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ לְהוֹרְגוֹ, וּבָא בַּעַל הַתַּחְתּוֹן וְשָׁמַט אֶת שֶׁלּוֹ, וְנָפַל עֶלְיוֹן וָמֵת – פָּטוּר. מַאי, לָאו בְּמוּעָד – דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא? לָא, בְּתָם – דְּאִיכָּא פְּסֵידָא. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: דְּחָפוֹ לָעֶלְיוֹן וָמֵת – חַיָּיב. וְאִי בְּתָם, אַמַּאי חַיָּיב? שֶׁהָיָה לוֹ לְשׇׁמְטוֹ, וְלֹא שְׁמָטוֹ. תָּא שְׁמַע: הַמְמַלֵּא חֲצַר חֲבֵירוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן – בַּעַל הֶחָצֵר מְשַׁבֵּר וְיוֹצֵא, מְשַׁבֵּר וְנִכְנָס! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מְשַׁבֵּר וְיוֹצֵא לְבֵית דִּין, מְשַׁבֵּר וְנִכְנָס לְהָבִיא זְכִיּוֹתָיו. תָּא שְׁמַע: מִנַּיִין לְנִרְצָע שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו, וְרַבּוֹ מְסַרְהֵב בּוֹ לָצֵאת, וְחָבַל וְעָשָׂה בּוֹ חַבּוּרָה, שֶׁהוּא פָּטוּר – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִקְּחוּ כֹפֶר״ ״לָשׁוּב״ – לֹא תִּקְחוּ כּוֹפֶר לַשָּׁב! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּעַבְדָּא גַּנָּבָא. עַד הָאִידָּנָא לָא גְּנַב, וְהַשְׁתָּא גָּנֵב?! עַד הָאִידָּנָא הֲוָה אֵימְתֵיהּ דְּרַבֵּיהּ עֲלֵיהּ, הַשְׁתָּא לֵית לֵיהּ אֵימְתָא דְּרַבֵּיהּ עֲלֵיהּ. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּעֶבֶד שֶׁמָּסַר לוֹ רַבּוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית; עַד הָאִידָּנָא הֶיתֵּירָא, וְהַשְׁתָּא אִיסּוּרָא. תָּא שְׁמַע: הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר. טַעְמָא דְּנִתְקַל בָּהּ, הָא שְׁבָרָהּ – חַיָּיב! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ שְׁבָרָהּ; וְהַאי דְּקָתָנֵי ״נִתְקַל״ – אַיְּידֵי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אִם הוּזַּק – בַּעַל חָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ, דְּדַוְקָא נִתְקַל אֲבָל שָׁבַר לָא, דְּהוּא אַזֵּיק נַפְשֵׁיהּ; קָתָנֵי רֵישָׁא נִתְקַל. תָּא שְׁמַע: ״וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ״ – מָמוֹן. מַאי, לָאו בְּשֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר? לֹא, שֶׁיְּכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר. אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר – פְּטוּרָה? אִי הָכִי, אַדְּתָנֵי סֵיפָא: ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ״ – פְּרָט לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין; לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידַהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁיְּכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר – פְּטוּרָה! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁיְּכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר – נַעֲשָׂה יָדָהּ כִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, וּפְטוּרָה. תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ; נְטָלָהּ, וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד – מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, לִנְקוֹט פַּזְרָא וְלִיתֵיב! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתֵּן לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: בְּנוֹתֵן לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רַב אָשֵׁי אָמַר: כֹּל מִן הַצַּד – דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן הוּא, קְרוֹבָה לָזֶה וּרְחוֹקָה לָזֶה. אִי הָכִי, אַמַּאי שֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ? לֵימָא לְהוּ: שְׁקוּלוּ דִּידְכוּ, וְהַבוּ לִי דִּידִי! מִשּׁוּם דְּרַב יְהוּדָה – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מֵיצַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בּוֹ רַבִּים – אָסוּר לְקַלְקְלוֹ. תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהִנִּיחַ פֵּאָה מִצַּד אֶחָד, וּבָאוּ עֲנִיִּים וְנָטְלוּ מִצַּד אַחֵר – זֶה וָזֶה פֵּאָה. וְאִי אָמְרַתְּ עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ, אַמַּאי זֶה וָזֶה פֵּאָה? לִנְקוֹט פַּזְרָא וְלִיתֵיב! אָמַר רָבָא: מַאי ״זֶה וָזֶה פֵּאָה״ – לְפוֹטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. כִּדְתַנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וּבְצָרוֹ – חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעֲשֵׂר. מַתְנִי׳ נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בְּחַרְסִית – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמִתְכַּוֵּין – חַיָּיב, בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּין – פָּטוּר. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁטִּינְּפוּ כֵּלָיו בַּמַּיִם,

עמך - בתמיה [כלומר] וכי [נראה] בעינים שתשובה זו הוגנת היא לישנא אחרינא עמך תהא תשובה זו שאינה כלום: בדין - תבעהו לדין: אומרים לו - ב"ד שלו הוא נוטל מבעי ליה: מאי לאו - דהוי עליון מועד דאי הוה שביק ליה ומיית דידיה ליכא פסידא דמשלם ליה כוליה: בתם - דאי הוה אזיל לבי דינא אדהכי מיית דיליה ולית ליה אלא פלגא נזקא: להביא זכיותיו - כגון אם היה זה טוענו שהחצר שלו וצריך זה להביא שטר מכירה שקנאה: שכלו ימיו - שהגיע יובל: מסרהב - מפציר: וחבל בו - הרב בעבד: לא תקחו כופר לשוב וגו' - דרוש בה לשב למי שרוצה לשוב לקלקולו ולהיות עבד לישנא אחרינא לשב למי שדינו. להיות שב אל משפחתו ואינו רוצה: לא תקחו - לצרכו שום ממון: בעבדא גנבא - דאיכא פסידא: עד האידנא היתירא - דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה (שמות כ״א:ד׳): והשתא - שהוא בן חורין: איסורא - ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא: הא שברה חייב - ואוקמא רב לעיל בממלא רה"ר כולה חביות אלמא לא עביד [איניש] דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא: בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר - דבדין קא עבדא אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום פסידא כי הכא שבעלה מוכה כל שעה: כשיכולה להציל ע"י דבר אחר - דלא דינא עבדא: פרט לשליח ב"ד - שפטור על הבושת: לנקוט פזרא וליתיב - יקח מקל וישב על דרך הראשון דהא דינא הוא דהא אמרת מה שנתן נתן אלמא חילוף מעליא הוי: דרך עקלתון - דלאו דינא הוא: קרובה לזה - לעיירות היושבין סמוך לאותו צד: ורחוקה לזה - לאותן הסמוכין לצד האחר שיהו צריכין להקיף כל סביבות השדה וכשהיתה באמצע השדה לא היו מקיפין כל כך: א"ה - דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו: חייב בפרט ובעוללות וכו' - אע"ג דהפקר פטור מפאה דתנן (פאה פ"א מ"ד) כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר ובפאה אפ"ה כי האי הפקר חייב בכל הני כדמפרש טעמא בהגוזל עצים (לקמן בבא קמא צד.) דכתיב ביה תעזוב יתירא ופטור ממעשר. דלא כתיב ביה תעזוב יתירא אלמא הפקר כל דהו פטור ממעשר כדתנן כל שהוא אוכל ונשמר חייב במעשר: לפוטרו מן המעשר - דאף פאה הנשארת הפקר חשיבא ואע"ג דנקט לה איהו פטורה ממעשר: אלא שטינפו כליו במים - דרב מוקי למתניתין כשלא הפקיר את מימיו הלכך נמצא שנזוקו כליו של זה בממונו של זה והוי כי שורו:

ואי בתם אמאי חייב - בשלמא אי איירי במועד יש לו להתחייב שאינו בהול והיה לו לשומטו אבל אי בתם איירי לא סלקא דעתך שהיה לו לשומטו לפי שהוא בהול שירא להפסיד ולא מסיק אדעתיה לשומטו: משבר ויוצא - אע"ג דלעיל אמרינן שהיה לו לשומטו היינו משום דליכא טירחא בשמיטה יותר מבדחיפה אבל הכא לא אטרחוהו לסדרן זה על זה: מניין לנרצע שכלו ימיו - אורחא דמילתא נקט שאז רגילות לסרהב לפי שאינו יכול להשתעבד עוד בו: טעמא דנתקל הא שבר חייב - אליבא דרב פריך דמוקי לה בממלא דבלא ממלא מודה ר"נ דאין לו לשבר דאיבעי ליה לסגויי באידך גיסא דלא פליג אכולהו אמוראי דלעיל ולתרוייהו לא פריך דאע"ג דאיירי בממלא ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו שאדם יכול להקיף ברה"ר ולילך בכל מקום שירצה: לא בשיכולה להציל על ידי דבר אחר - וכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו: אי הכי מה שנתן נתן אמאי - ולא גרסינן [אמאי] שלו לא הגיעו: ולינקוט פזרא וליתיב - וס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לבית דין: (אי הכי) אמאי זה וזה פאה - דבשלמא אותו שנטלו הויא פאה הואיל דנטלו מדעתו אלא אותו שהניח סתמא דמילתא היה בדעתו שאם יטלו מצד אחר שיחזור ויזכה בה: זה וזה פאה לפוטרו מן המעשר כדתניא כו' - ומייתי ראיה דבשביל שחזר וזכה בו לא מחייבינן כיון דמתחילה פאה גמורה היתה ונפטרה ופאה דמיפטרא מן המעשר לא מטעם הפקר דהא תנן במסכת פאה (פ"ו מ"א) ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אין הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה אלא היינו טעמא דמיפטרא כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך שאם הוא לוי עני נוטל פאה וטעמא דב"ש דילפי מפאה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם מה ת"ל תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולא לעשירים ובית הלל ילפי משביעית דכתיב תשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו כגון הפקר לעניים ולעשירים: