בבא קמא יג:

פרק א׳ · ארבעה אבות

Bava Kamma 13b · Chapter 1: Arba'ah Avot

אֲבָל הָכָא, מִי מָצֵי אָמַר: ״בָּשָׂר אַזֵּיק, אֵימוּרִין לָא אַזִּיק״?! אָמַר רָבָא: תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה – גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִלַּחְמָהּ. לֶחֶם – פְּשִׁיטָא! סֵיפָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ – נִיזָּק אוֹכֵל בָּשָׂר, וּמִתְכַּפֵּר מֵבִיא לֶחֶם. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּלֶחֶם הֶכְשֵׁירָא דְזֶבַח הוּא – לֵימָא לֵיהּ: אַתְּ אָכְלַתְּ בְּשַׂר, וַאֲנָא אַיְיתֵי לֶחֶם; קָא מַשְׁמַע לַן דְּלֶחֶם חִיּוּבָא דִּבְעָלִים הוּא. נְכָסִים שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי בְרִית. לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דְּגוֹי – הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן: שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. נְכָסִים הַמְיוּחָדִין. לְמַעוֹטֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְמַעוֹטֵי זֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״. הָא תָּנֵי לְקַמַּן: הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִין אַחַר אֶחָד, זֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״, וְזֶה אוֹמֵר: ״שׁוֹרְךָ הִזִּיק״ – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: פְּרָט לְנִכְסֵי הֶפְקֵר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶפְקֵר – מַאן תָּבַע לֵיהּ? אֶלָּא דִּנְגַח תּוֹרָא דְהֶפְקֵר לְתוֹרָא דִידַן – לֵיזִיל וְלַיְתֵיהּ! בְּשֶׁקָּדַם וְזָכָה בּוֹ אַחֵר. רָבִינָא אָמַר: לְמַעוֹטֵי נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ; נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ, נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְהֵמִית אִישׁ וְגוֹ׳״ – עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד. וּגְמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן?! הָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ – בִּגְמַר דִּין הוּא דִּכְתִיב! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בְּדִין וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד. חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק. דְּאָמַר לֵיהּ: תּוֹרָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי? וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין – חַיָּיב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק״ – דְּפָטוּר; ״וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק – כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: פָּטוּר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל. וְהָכִי קָאָמַר: ״חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק, וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק״ נָמֵי – פָּטוּר; ״וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן. הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל, אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר: תְּנָא שׁוֹר וְכֹל מִילֵּי דְשׁוֹר, ״חָב הַמַּזִּיק״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק״ – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה בִּרְשׁוּתָן; תָּם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק, וּמוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִין, וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה – פָּטוּר. אָמַר מָר: כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק – לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אַזֵּיק בְּעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי אַתְּ; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ לְתוֹרָא דִידָךְ, בָּעֵינָא לְשַׁלּוֹמֵי?! אֶלָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְשׁוֹאֵל לְתוֹרָא דְמַשְׁאִיל – לֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ אִיתַּזַּק מֵעָלְמָא – בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ תּוֹרָא; הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דִידָךְ, פַּלְגָא נִיזְקָא הוּא דִּמְשַׁלְּמַתְּ לִי?! לְעוֹלָם דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּפוֹ,

אבל הכא מי מצי א"ל - על הבשר נמצא הנזק יותר מן האימורין הלכך שוה חצי האימורין יפסיד: לשון אחר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן - דודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר רבי אבא אפי' חלק האימורין קאמר וקא פריך אי אליבא דרבנן אמאי הא אמרינן כו' אי אליבא דר' נתן פשיטא ולא שמעתיה וראשון עיקר דמסתברא דהאי דאותביה קא משני ליה דהא גמרא מסיפא דמילתיה דקאמר אינו גובה מאימוריהן פריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ועלה בעי לשנויי מה אינו גובה מאימוריהן דקאמר אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן: לחם פשיטא - הא לא אזיק: ניזק אוכל בשר - לאחר הקרבת אימורין: למעוטי זה אומר שורך היזק - שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק: שנים שהיו רודפין - שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד: בשקדם וזכה בו אחר - לאחר שהזיק: למעוטי נגח ואח"כ הקדיש - דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין: והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת - דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין: שוין כאחד - בבעל אחד: חוץ מרשות המיוחדת למזיק - שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור: חצר השותפין חייב בה - הכתוב על השן ועל הרגל אם אכלה בהמתו של זה פירותיו של זה או דרסה על כליו חייב דבשדה אחר קרינן ביה ולא הוי כרשות הרבים וכ"ש על הקרן ותולדותיו דהא אפי' ברה"ר נמי חייב ודקתני מתניתין רשות הניזק והמזיק אדלבתריה קאי וה"ק רשות הניזק והמזיק כגון חצר השותפין כשהזיק חב המזיק ובשן וברגל קאמר דבקרן לא אצטריך למימר דהא ברה"ר דיש לשניהם רשות בה נמי חייב אלא בשן ורגל קאמר וקמ"ל דלאו כרה"ר דמיא: ורשות הניזק והמזיק נמי פטור - בשן וברגל קאמר דבעינן ובער בשדה אחר אבל קרן חייב דלא גרע מרה"ר: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן - לר' אלעזר דאי משום מיטב הא תנא ליה רישא אלא לאתויי קרן דחייב עליו דלא תנייה לעיל בהדי ארבעה אבות: הניחא לשמואל - דאמר בריש פירקין מבעה זה השן ותנא שור לרגלו ומבעה לשינו אצטריך הא לאתויי קרן: אלא לרב דאמר - מבעה זה אדם ושור דתנא בהדי ארבעה אבות לכל מילי תנייה לאתויי מאי: תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם - מפרש לקמיה: נפרצה - כותל בלילה מאיליה ובכותל שאינו רעוע קאמר דהוה ליה אונס: לימא ליה - משאיל לשואל: אילו אזיק - שורו שור של אדם אחר: בעית לשלומי ליה - שהרי שמירתו עליך השתא כו': אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל - וקתני חצי נזק: לימא ליה - בעלים: אילו איתזק מעלמא - אם הזיקו שור של אדם אחר: בעית לשלומי לי כולא ניזקא - דהא שואל חייב באונסין השתא דאזקיה כו': לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל - וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק: כשקבל עליו - השואל: שמירת גופו - שלא יזיקנו אחר:

אמר רבא תודה שהזיקה - אע"ג דרבא מפרש מתניתין דין מעילה ולא אוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי על כרחך הכא איירי לר' יוסי הגלילי: שנאמר והועד בבעליו והמית - נראה דלאו מוהועד קדריש דהאי והועד לא איירי בעדות שעושין לסקלו כ"א לייעדו אלא מסיפא דקרא קדריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע לישנא דפריך והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב: חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל - במיוחד לפירות ולא לשוורים פליגי כדמוכח בסוף הסוגיא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי ולפי זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה כמו שמפרש ר' אלעזר ויפרש רשות הניזק והמזיק במיוחדת לפירות ולשוורים דמודה רב חסדא דפטור וגרסינן לקמן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין מי לא פליגי ומיהו לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתניתין מי פליגי ובסוף גרסי אלא כי תניא ההיא וכל זה מדברי רבי אלעזר וצ"ל דפליגי במיוחדת לפירות ולשוורים וה"פ ותסברא מי פליגי והתניא כו' אלא ודאי לא פליגי וכי קתני כו' ולפי גירסא זו לא יהיה תחילת הסוגיא כמו במסקנא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן - וא"ת ולרב חסדא מנא ליה לאתויי קרן לשמואל וכל הני לרב ועוד דברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק מייתר לאתויי כל הני קשיא לרב חסדא וי"ל דלדידיה נמי איכא יתורא דהוי מצי למיתני ורשות הניזק והמזיק חייב ולא ליתני כשהזיק חב המזיק אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא: כגון שקבל עליו שמירת גופו כו' - איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו דמילתא דלא שכיח הוא ואע"ג דבהכיר בו שהוא נגחן אמרינן סוף [פרק שור] שנגח ד' וה' (לקמן בבא קמא מה:) סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה דאתו אחרים ומזקי ליה לדידיה לא קביל עליה בשואל לא שייך למימר הכי דמסתמא שואל קבל עליה שמירה מעולה: