בבא קמאכז.
טוען את הדף…
פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בְּזֶה אַחַר זֶה – הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב מִיתָתוֹ. בָּא שׁוֹר וְקִבְּלוֹ בְּקַרְנָיו – פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא וְרַבָּנַן, דְּתַנְיָא: ״וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ״ – דְּמֵי נִיזָּק. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: דְּמֵי מַזִּיק. וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג וְנִתְקַע בְּאִשָּׁה – חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. וּבִיבִמְתּוֹ – לֹא קָנָה. חַיָּיב בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִיפּוּי, בְּשֶׁבֶת. אֲבָל בּשֶׁת – לָא, דִּתְנַן: אֵינוֹ חַיָּיב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּין. וְאָמַר רַבָּה: נָפַל מֵרֹאשׁ הַגָּג בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב עַל הַנֶּזֶק, וּפָטוּר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים. בְּרוּחַ מְצוּיָה, וְהִזִּיק וּבִיֵּישׁ – חַיָּיב בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת. וְאִם נִתְהַפֵּךְ – חַיָּיב אַף עַל הַבֹּשֶׁת. דְּתַנְיָא: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהֶחֱזִיקָה?! מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהֶחֱזִיקָה״? לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְהַזִּיק – אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּין לְבַיֵּישׁ. וְאָמַר רַבָּה: הִנִּיחַ לוֹ גַּחֶלֶת עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. עַל בִּגְדּוֹ, וְנִשְׂרַף – חַיָּיב. אָמַר רָבָא: תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי. עַל לִבּוֹ – דִּתְנַן: כָּבַשׁ עָלָיו לְתוֹךְ הָאוּר אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת – חַיָּיב. דְּחָפוֹ לְתוֹךְ הָאוּר אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְיָכוֹל לַעֲלוֹת מִשָּׁם, וָמֵת – פָּטוּר. בִּגְדּוֹ – דִּתְנַן: ״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״, ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״ – חַיָּיב. ״עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – פָּטוּר. בָּעֵי רַבָּה: הִנִּיחַ גַּחֶלֶת עַל לֵב עַבְדּוֹ, מַהוּ? כְּגוּפוֹ דָּמֵי, אוֹ כְּמָמוֹנוֹ דָּמֵי? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כְּגוּפוֹ דָּמֵי, שׁוֹרוֹ מַהוּ? הֲדַר פַּשְׁטַהּ: עַבְדּוֹ כְּגוּפוֹ, שׁוֹרוֹ כְּמָמוֹנוֹ.
הֲדַרַן עֲלָךְ כֵּיצַד הָרֶגֶל הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ – פָּטוּר. וְאִם הוּזַּק בָּהּ – בַּעַל הֶחָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ. גְּמָ׳ פָּתַח בְּכַד, וְסִיֵּים בְּחָבִית! וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ, נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה – פָּטוּר. פָּתַח בְּחָבִית, וְסִיֵּים בְּכַד! וּתְנַן נָמֵי: זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן, וְזֶה בָּא בְּכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ; נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ – אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. פָּתַח בְּכַד, וְסִיֵּים בְּחָבִית! אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ כַּד – הַיְינוּ חָבִית. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּאַתְרָא דְּכַדָּא לָא קָרוּ ״חָבִית״, וְחָבִית לָא קָרוּ ״כַּדָּא״; הָא לָא קָרוּ לַהּ! לָא צְרִיכָא, דְּרוּבָּא קָרוּ לַהּ לְכַדָּא ״כַּדָּא״ וּלְחָבִיתָא ״חָבִיתָא״, וְאִיכָּא נָמֵי דְּקָרוּ לְחָבִיתָא ״כַּדָּא״ וּלְכַדָּא ״חָבִיתָא״; מַהוּ דְּתֵימָא: זִיל בָּתַר רוּבָּא,פטורין - דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו: בא שור - מועד: וקבלו בקרניו - ומת: פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן - לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור: ונתקע באשה חייב בד' דברים - וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד: וביבמתו לא קנה - אע"פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו: ואם נתהפך - [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו: חייב אף על הבשת - אע"פ שלא נתכוין לשם בשת: על לבו ומת פטור - שהיה לו לסלקה: חייב - דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי: כבש עליו - שתקפו שם עד שמת: חייב - דה"ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע"מ פטור: עבדו כגופו דמי - ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה: שורו כממונו - שאין בו דעת לסלקה וחייב: מתני' המניח את הכד: ושברה פטור - בגמרא מפרש טעמא: ואם הוזק בה - הנתקל: בעל החבית חייב - מפרש בגמ': גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור - שלשניהן רשות להלך: פתח בחבית - דקתני זה בא בחביתו: וסיים בכד - דקתני נשברה כדו של זה כו': והציל את הדבש לתוכה - מפני שהדבש דמיו יקרים: שכרו - כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין: פתח בכד - דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש: למקח וממכר - שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה:כבש עליו כו' - באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) מפרש דרישא נקט כבש לרבותא וסיפא נקט דחפו לרבותא: קרע כסותי חייב - תימה היכי מייתי ראיה דלמא שאני הכא שהיה לו להסיר הגחלת מעל בגדו תדע מדנקט רבה על בגדו חייב מכלל דעל בשרו פטור והתם לקמן (בבא קמא דף צב.) תנן סמא את עיני אפי' על מנת לפטור חייב אלא ע"כ על בשרו פטור משום שהיה לו להסיר כמו בעל לבו ומת וי"ל דהא פשיטא ליה דמעל בשרו יסיר הגחלת ומעל בגדו לא חייש ולא איצטריך לאתויי ראיה אלא שלא תאמר כיון שמניח על בגדו והוא שותק א"כ דעתו הוי שיפטר דהא אשכחן אפי' במצוה לקרוע דחייב: הניח גחלת על לב עבדו כו' - כשעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל (בבא קמא דף כב: ד"ה והיה) ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם . לו דמי נזקו: מתני' המניח - ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא. תרוייהו צריכי שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית דקרי ליה לחביתא כדא לפי שהוא מוחזק ולא אזלינן בתר רובא ואם התנה לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול לומר לו המוכר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא ולא אזלינן בתר רובא ואומר ר"ת דאפי' רב דאמר בפרק המוכר פירות (ב"ב דף צב. ושם ד"ה וליחזי) ולקמן בהפרה (בבא קמא דף מו.) הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הכא מודה שיכול המוחזק לומר למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא וא"ת ונחזי אי דמי כדא אי דמי חביתא כדפריך לקמן בריש הפרה (שם) ובהמוכר פירות (ב"ב דף צב.) וניחזי אי דמי רדיא לרדיא ושם אפרש בע"ה דאפילו לרבנן דפליגי אר' יהודה בהמוכר את הספינה (שם דף עז:) גבי מכר הצמד לא מכר הבקר דלית להו הדמים מודיעים פריך וי"ל דלא שייכא הכא הודעת דמים דקרובים דמי הכד לדמי החבית א"נ שמכר לו כדים או חביות שוה מאתים זוז ולא שייך לומר בזה הודעת דמים כלל ומיירי דאית ליה זוזי דלא שייך לומר שקול כדך בזוזך ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי צריך לאוקמי שיש ללוקח מעות המכר והקנה לו אגב קרקע או אחר כך הוזלו הכדים והחביות אי נמי הכי פירושו מהו דתימא זיל בתר רובא אע"פ שהדמים מסייעים למוחזק קמ"ל וה'ה דהוי מצי למימר איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בתר חזקה אלא אחר הרוב אם הדמים מסייעין לרוב אלא משום דמתניתין מוכחא דבא להשמיענו דלא אזלינן בתר רובא דכד וחבית חדא נינהו ולפי זה אתי שפיר טפי אליבא דרב מאליבא דשמואל מדשמעינן דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא שהדמים מסייעים למוחזק ולא שמעינן זה במקום דאין הדמים מסייעים: