בבא קמא קיג.

פרק י׳ · הגוזל בתרא

Bava Kamma 113a · Chapter 10: HaGozel Batra

אֲבָל אִיתֵיהּ בְּמָתָא – לָא; דְּאָמְרִינַן: אֵימַר לָא אֲמַרוּ לֵיהּ, דְּאָמְרִי: (אַשְׁכְּחִינְהוּ) [אַשְׁכְּחֵיהּ] שְׁלִיחָא דְּבֵית דִּין, וַאֲמַר לֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי דִּינָא, אֲבָל חָלֵיף אַבָּבָא דְּבֵי דִינָא – לָא; אָמְרִי: אַשְׁכְּחוּהּ בֵּי דִינָא, וְאָמְרִי לֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּאָתֵי בְּיוֹמֵיהּ, אֲבָל לָא אָתֵי בְּיוֹמֵיהּ – לָא; אֵימָא אִישְׁתְּלוֹיֵי אִשְׁתְּלִי. אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דִּכְתִיב עֲלֵיהּ פְּתִיחָא עַל דְּלָא אָתֵי לְדִינָא – עַד דְּאָתֵי לְדִינָא, לָא מְקָרְעִינַן לֵיהּ. עַל דְּלָא צָיֵית לְדִינָא – עַד דְּצָיֵית, לָא מְקָרְעִינַן לֵיהּ. וְלָא הִיא, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״צָיֵיתְנָא״ – קָרְעִינַן לֵיהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא: קוֹבְעִים זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי – זִמְנָא וְזִמְנָא בָּתַר זִמְנָא, וּלְמָחָר כָּתְבִינַן. רַב אַסִּי אִיקְּלַע בֵּי רַב כָּהֲנָא. חֲזָא הָהִיא אִיתְּתָא דְּאַזְמְנַהּ לְדִינָא בְּפַנְיָא, וּבְצַפְרָא כְּתֻיב עֲלַהּ פְּתִיחָא. אֲמַר לֵיהּ, לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: קוֹבְעִין זְמַן שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי? אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי גַּבְרָא, דַּאֲנִיס וְלֵיתֵיהּ בְּמָתָא; אֲבָל אִיתְּתָא, כֵּיוָן דְּאִיתַהּ בְּמָתָא וְלָא אָתְיָא – מוֹרֶדֶת הִיא. אָמַר רַב יְהוּדָה: לָא (יָהֲבִינָא) [יָהֲבִינַן] זִמְנָא לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, לָא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא וְלָא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲבָל מִנִּיסָן לְבָתַר יוֹמֵי נִיסָן, וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לְבָתַר תִּשְׁרֵי – קָבְעִינַן. מִמַּעֲלֵי שַׁבְּתָא לְבָתַר מַעֲלֵי שַׁבְּתָא – לָא קָבְעִינַן. מַאי טַעְמָא? בַּעֲבִידְתֵּיהּ דְּשַׁבְּתָא טְרִיד. אָמַר רַב נַחְמָן: לָא יָהֲבִינַן זִמְנָא לָא לִבְנֵי כַלָּה בְּכַלָּה, וְלָא לִבְנֵי רִיגְלָא בְּרִיגְלָא. כִּי הֲווֹ אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: וְכִי לְדִידְכוּ כִּנּוּפַיְיכוּ?! וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא רַמָּאֵי – חָיְישִׁינַן. אִם הָיָה דְבַר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם. מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ: לֹא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחְרָיוּת מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִילּוּ פָּרָה וְחוֹרֵשׁ בָּהּ, חֲמוֹר וּמְחַמֵּר אַחֲרָיו – חַיָּיבִין לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן. בָּעֵי מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב: מִטָּה וּמֵיסֵב עָלֶיהָ, שׁוּלְחָן וְאוֹכֵל עָלָיו, מַהוּ? אָמַר לוֹ: ״תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד״. מַתְנִי׳ אֵין פּוֹרְטִין לֹא מִתֵּיבַת הַמּוֹכְסִין, וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין, וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק. גְּמָ׳ תָּנָא: אֲבָל נוֹתֵן לוֹ דִּינָר, וְנוֹתֵן לוֹ אֶת הַשְּׁאָר. וּמוֹכְסִין. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא: לֹא יִלְבַּשׁ אָדָם כִּלְאַיִם אֲפִילּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה בְּגָדִים, לְהַבְרִיחַ בּוֹ אֶת הַמֶּכֶס. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: אָסוּר לְהַבְרִיחַ אֶת הַמֶּכֶס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מוּתָּר לְהַבְרִיחַ אֶת הַמֶּכֶס. בִּשְׁלָמָא לְעִנְיַן כִּלְאַיִם, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר, וּמָר סָבַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר. אֶלָּא לְהַבְרִיחַ בּוֹ אֶת הַמֶּכֶס – מִי שְׁרֵי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי אַהָא: נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין – שֶׁהִיא שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית מֶלֶךְ; אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל תְּרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מֶלֶךְ: וְלַמּוֹכְסִין?! וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא! אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרִי: בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמוֹכֵס גּוֹי. דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁבָּאוּ לַדִּין, אִם אַתָּה יָכוֹל לְזַכּוֹתוֹ בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – זַכֵּהוּ, וֶאֱמוֹר לוֹ: כָּךְ דִּינֵינוּ. בְּדִינֵי גּוֹיִם – זַכֵּהוּ וֶאֱמוֹר לוֹ: כָּךְ דִּינְכֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין עָלָיו בַּעֲקִיפִין; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין בָּאִין עָלָיו בַּעֲקִיפִין, מִפְּנֵי קִידּוּשׁ הַשֵּׁם. וְרַבִּי עֲקִיבָא – טַעְמָא דְּאִיכָּא קִידּוּשׁ הַשֵּׁם, הָא לֵיכָּא קִידּוּשׁ הַשֵּׁם – בָּאִין; וְגֶזֶל גּוֹי מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּבַר זֶה דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁבָּא מִזְּפִירִין: מִנַּיִן לְגֶזֶל גּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ״ –

אבל איתיה במתא לא - משמתינן ליה דהנהו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם: דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה - אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה: ולא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא - כי אתי ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא סמכינן אשיבבי דאמרי בי דינא אמרי ליה: אישתלי - שכחו שליחותם קודם ששב אותו פלוני לביתו: עד דאתא לבי דינא לא קרעינא ליה - ואע"ג דאמר אתינא אתינא: על דלא ציית לבי דינא - שאמרו צא תן לו ולא קיים: עד דציית דינא - ויפרע לו: לא מקרעינן ליה - ואע"ג דאמר פרענא: ולא היא כיון דאמר דצייתנא קרענא - לאלתר דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח אבל באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא: קובעין זמן - ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום חמישי ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל היום ממתינין שמא יבא: לא יהבינן זימנא ביומי ניסן - אין מזמנין אדם לדין בניסן ובתשרי שהן זמן קציר ובציר: אבל לבתר ניסן - שולחים שיבא ביום פלוני באייר: לבני כלה בכלה - באין לשמוע הדרשה בכל שבת אין אומרים לו בא ביום שני לדין דממנע ולא אתי לכלה: בריגלא - באין לשמוע הלכות הרגל קודם הרגל ל' יום: כי אתו - תובעין לקמיה דרב נחמן ביום כלה להזמין בעלי דינין לדין: אמר להו וכי לדידכו כנופייכו - לצורך דינכם הקהלתי אתכם: מטה ושלחן מהו - כיון דמידי דקאי בגו בית' הוא ולא מתחזי לעלמא כי פרה וחמור וליכא זילותא דאבוהון או דלמא כיון דנפקי ועיילי אינשי לביתייהו וחזו להו איכא זילותא: דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר ליה - אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה: ויחכם עוד - כפרה וחמור כן מטה ושלחן: מתני' אין פורטין - להחליף סלעים בפרוטות מיד מוכסים ליטול הפרוטות מתיבתן שנותנין בה מעות המכס וכן מכיס של גבאי המכס שגובה כסף גולגולת וארנונא לפי שהן של גזל: מתוך ביתו - של מוכס ממעות שלו: או מן השוק - אם יש לו מעות בשוק שאין לוקח מתיבת המכס: גמ' אבל נותן לו דינר - היה חייב לו פרוטות למוכס מן המכס בשוה חצי דינר ואין לו הפרוטות נותן לו דינר כסף ומקבל הימנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידו: דינא דמלכותא דינא - וזה שקיבל את המכס מן המלך בדבר קצוב כך וכך לשנה אין גזלן: שאין לו קצבה - אלא נוטל ככל חפצו: מאליו - שלא מאת המלך אפי' יש לו קצבה: כדי להבריח את המכס - ואע"פ שאין כוונתו להנאת לבישה אלא להבריח בו בלבישת כלאים: דינא דמלכותא דינא - ונמצא שגוזל את המוכס ישראל זה שקיבל את המכס מיד המלך נכרי בהיתר: נודרין - קונם כל פירות עלי אם אין תבואה זו של בית המלך: הורגים - רוצחים: חרמים - בעלי תיגרה ומריבה וגוזלי ממון: במוכס שהוא כנעני אנס - ואין לחוש אם גוזלו היכא דליכא חילול השם שאין מבין שזה מכזב: באין עליו בעקיפין - בחכמה עד שפוטרין את הישראל: אחרי נמכר - בעבד עברי הנמכר לנכרי בשוק משתעי:

אין פורטין לא מתיבת המוכסין - לרבנן דאמרי סתם גזילה לא הוי יאוש בעלים א"ש ומ"מ קתני דנותן דינר ויחזיר לו השאר הואיל ואין ידוע בברור שהם של גזל ור"ש נמי דאמר סתם גזילה הוי יאוש בעלים דהשתא ה"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ אין פורטין משום דדבר מגונה הוא דתיבה וכיס מיוחדת להצניע שם גזילות שלהם ודרכו כל שעה להניח שם: ומר סבר דבר שאין מתכוין מותר - ושרי אפי' ללבוש והא נמי דתניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ומוקי בבמה מדליקין (שבת דף כט: ושם) כרבי שמעון דשרי דבר שאין מתכוין התם נמי שרי אף ללבוש ולא שישאם דוקא על כתיפיו: נודרין להרגים - בנדרים (דף כח.) מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו יום בלבד ואע"ג דדברים שבלב אין דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם וה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה אחת או רגע וכן נוהגים כשהאנסים מדירים היהודים הדרים תחתיהם שלא יצאו לדור בעיר אחרת יכולין לידור סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפי' הוא מפרש בשפתיו שלא יצא ממנו כל ימי חייו יכול להערים ולחשוב בלבו שום תנאי ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש דהוי ביטול גמור :