בבא קמאב:
טוען את הדף…
וּטְמֵא מֵת. תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן; דְּאִילּוּ אָב – מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים, וְאִילּוּ תּוֹלָדוֹת – אוֹכָלִין וּמַשְׁקִין מְטַמֵּא, אָדָם וְכֵלִים לֹא מְטַמֵּא. הָכָא מַאי? אָמַר רַב פָּפָּא: יֵשׁ מֵהֶן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְיֵשׁ מֵהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה אָבוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹר – הַקֶּרֶן, וְהַשֵּׁן, וְהָרֶגֶל. קֶרֶן מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִגַּח״ – אֵין נְגִיחָה אֶלָּא קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל, וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה׳, בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא דִּבְרֵי תוֹרָה מִדִּבְרֵי קַבָּלָה לָא יָלְפִינַן, תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ״. וְהַאי מֵילָף הוּא?! גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא, דִּנְגִיחָה בְּקֶרֶן הוּא! אֶלָּא מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי פַּלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין תָּם לְמוּעָד – הָנֵי מִילֵּי בִּתְלוּשָׁה, אֲבָל בִּמְחוּבֶּרֶת – אֵימָא כּוּלָּהּ מוּעֶדֶת הִיא; תָּא שְׁמַע: ״בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ׳״. תּוֹלָדָה דְקֶרֶן מַאי הִיא? נְגִיפָה, נְשִׁיכָה, רְבִיצָה, וּבְעִיטָה. מַאי שְׁנָא נְגִיחָה דְּקָרֵי לַהּ אָב – דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, נְגִיפָה נָמֵי כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״! הַאי נְגִיפָה – נְגִיחָה הִיא. דְּתַנְיָא: פָּתַח בִּ״נְגִיפָה״ וְסִיֵּים בִּ״נְגִיחָה״, לוֹמַר לָךְ: זוֹ הִיא נְגִיפָה זוֹ הִיא נְגִיחָה. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אָדָם דִּכְתִיב ״כִּי יִגַּח״, וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי בְּהֵמָה דִּכְתִיב ״כִּי יִגֹּף״? אָדָם – דְּאִית לֵיהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגַּח״; בְּהֵמָה – דְּלֵית לַהּ מַזָּלָא, כְּתִיב ״כִּי יִגֹּף״. וּמִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן – דְּמוּעָד לְאָדָם הָוֵי מוּעָד לִבְהֵמָה וּמוּעָד לִבְהֵמָה לָא הָוֵי מוּעָד לְאָדָם. נְשִׁיכָה – תּוֹלָדָה דְשֵׁן הִיא! לָא; שֵׁן – יֵשׁ הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ, הָא – אֵין הֲנָאָה לְהֶזֵּיקָהּ. רְבִיצָה וּבְעִיטָה – תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הִיא! לָא; רֶגֶל – הֶזֵּיקָהּ מָצוּי, הָנֵי – אֵין הֶזֵּיקָן מָצוּי. אֶלָּא ״תּוֹלְדוֹתֵיהֶן לָאו כַּיּוֹצֵא בָּהֶן״ דְּאָמַר רַב פָּפָּא, אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַהָנֵי; מַאי שְׁנָא קֶרֶן – דְּכַוּוֹנָתוֹ לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתוֹ עָלֶיךָ; הָנֵי נָמֵי – כַּוּוֹנָתָן לְהַזִּיק, וּמָמוֹנְךָ וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ! אֶלָּא תּוֹלָדָה דְקֶרֶן כְּקֶרֶן, וְכִי קָאָמַר רַב פָּפָּא – אַשֵּׁן וָרֶגֶל. שֵׁן וָרֶגֶל הֵיכָא כְּתִיבִי? דְּתַנְיָא: ״וְשִׁלַּח״ – זֶה הָרֶגֶל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. ״וּבִעֵר״ – זוֹ הַשֵּׁן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כַּאֲשֶׁר יְבַעֵרוטמא מת - מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת וגו': הכא מאי - תולדות דשבת הוי כאבות תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא: יש מהן כו' - ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין: הקרן - לנגוח: השן - לאכול: רגל - דריסה לשבור את הכלים: באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח - אלמא נגיחה בקרן: דברי קבלה - נביאים וכתובים: והאי מילף הוא - בתמיה הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא: אלא - להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ה"מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה: אבל מחוברת - דאורחיה הוא: אימא כולה מועדת היא - אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם: ת"ש - וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת: נגיפה - שדחפה בגופה והזיקה בכוונה: רביצה - שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן: בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם: מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו. וכיון דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב: הך נגיפה נגיחה הוא - ולא דחיפת הגוף: פתח הכתוב בנגיפה - כי יגוף שור איש את שור רעהו: וסיים בנגיחה - או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח: לומר לך - דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא: גבי אדם - כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו: אדם דאית ליה מזלא - שיש לו דעת לשמור את גופו: כתיב כי יגח - דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף: ואגב אורחיה קמ"ל - קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כ״א:כ״ח) ובמועד כתיב וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון: רביצה תולדה דרגל היא - דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת: רגל הזיקה מצוי - דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת: הני אין הזיקן מצוי - הלכך תולדה דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן: מאי שנא קרן - דמחייב דכוונתו להזיק כו': ושלח - את בעירה:דאילו אב מטמא אדם וכלים - גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן וי"ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש מתני' דאהלות: תנו רבנן שלשה אבות. הפסיק בברייתא זו לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן דקאמר רב פפא אהייא:
אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא - לשלם נזק שלם אפילו בפעם ראשונה וא"ת ומהי תיתי אי מתלושה דייה כתלושה אי משאר אבות התינח למ"ד (לקמן בבא קמא ד' ה:) קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואפילו קרן אתי וכדמפרש ר"ת לקמן דהיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דאית ליה סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא דאית ליה סתם שוורים בחזקת שימור קיימי לא אתיא קרן מכולהו כדאמרינן לקמן (שם) כי שדית בור בינייהו אתי כולהו לבר מקרן דאיכא למיפרך שכן מועדין מתחילתן פי' דרכן להזיק משא"כ בקרן דבחזקת שימור קיימי וי"ל דלמ"ד פלגא דנזקא קנסא הא דקאמר אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא וישלם נזק שלם בפעם ראשונה לאו משום דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין מועדת אלא התנא הוצרך לאשמועינן להביא ראיה מן הפסוק דמחוברת נמי הוי בכלל נגיחה שלא תטעה לומר דנגיחה היינו בתלושה דומיא דקרני ברזל דצדקיה אבל במחוברת דרכו להזיק מתחילתו ונלמוד מבור ומחד מאבות לחייבו לכתחלה נזק שלם: ומלתא אגב אורחיה קמ"ל - ואפילו לרב פפא דאמר לקמן בשור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף לז.) דמועד לאדם סתמא לא הוי מועד לבהמה היינו דוקא שנגח ג' בני אדם דבהכי לא הוי מועד לבהמה אבל נגח אדם ושור וחמור דהוי מג' מינים הוי מועד לכל אבל נגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם ואע"ג דלכל בהמה הוי מועד אפילו לרב פפא כדאיתא התם וה"ר מנחם פי' דה"ק מועד לאדם שהיה מועד לכל וחזר בו מבהמה ונשאר מועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל מועד לכל וחזרה מאדם לא הוי מועד לאדם דחזרה דאדם חזרה היא: כאשר יבער הגלל - פי' ר"ח כמו נדבכין די אבן גלל (עזרא ו׳:ד׳) שהשן דומה לאבן שייש: