בבא קמאלה:
טוען את הדף…
שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל אִישׁ אֶחָד – שְׁנֵיהֶם חַיָּיבִים. הָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַנִּיזָּק אוֹמֵר: ״גָּדוֹל הִזִּיק״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן הִזִּיק״; אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּיזָּק אוֹמֵר: ״מוּעָד הִזִּיק״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא תָּם הִזִּיק״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיוּ הַנִּיזָּקִין שְׁנַיִם – אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְהַמַּזִּיקִין שְׁנַיִם – אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן; הַנִּיזָּק אוֹמֵר: ״גָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל, וְקָטָן אֶת הַקָּטָן״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן אֶת הַגָּדוֹל, וְגָדוֹל אֶת הַקָּטָן״; אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּיזָּק אוֹמֵר: ״מוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל, וְתָם אֶת הַקָּטָן״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא תָּם אֶת הַגָּדוֹל, וּמוּעָד אֶת הַקָּטָן״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: [זֹאת אוֹמֶרֶת] חֲלוּקִים עָלָיו חֲבֵירָיו עַל סוֹמְכוֹס, דְּאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: אָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי. וּמִמַּאי דְּמַתְנִיתִין בְּבָרִי וּבָרִי הוּא? דְּקָתָנֵי: זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק, וְזֶה אוֹמֵר לֹא כִי. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: מִדְּרֵישָׁא בָּרִי וּבָרִי – סֵיפָא נָמֵי בָּרִי וּבָרִי; אֵימָא סֵיפָא: הָיָה אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, נִיזָּק אוֹמֵר: ״גָּדוֹל הִזִּיק״, וּמַזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא קָטָן הִזִּיק״; אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, נִיזָּק אוֹמֵר: ״מוּעָד הִזִּיק״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא תָּם הִזִּיק״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה; הָא לָא מַיְיתֵי רְאָיָה – שָׁקֵיל כִּדְאָמַר מַזִּיק; נֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר נָתָן – דְּאָמַר: טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים – פָּטוּר? אֶלָּא בְּבָרִי וְשֶׁמָּא. דְּקָאָמַר בָּרִי מַאן, דְּקָאָמַר שֶׁמָּא מַאן? אִי נֵימָא דְּקָאָמַר נִיזָּק בָּרִי וְקָאָמַר מַזִּיק שֶׁמָּא, אַכַּתִּי לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר נָתָן! אֶלָּא דְּקָאָמַר נִיזָּק שֶׁמָּא, וְקָאָמַר מַזִּיק בָּרִי. וּמִדְּסֵיפָא נִיזָּק שֶׁמָּא וּמַזִּיק בָּרִי, רֵישָׁא נָמֵי נִיזָּק שֶׁמָּא וּמַזִּיק בָּרִי; וְאָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בְּהָא – דְּאִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן דְּלָא?! לָא; סֵיפָא נִיזָּק שֶׁמָּא וּמַזִּיק בָּרִי, רֵישָׁא נִיזָּק בָּרִי וּמַזִּיק שֶׁמָּא. וְהָא לָא דָּמְיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא! אָמְרִי: בָּרִי וְשֶׁמָּא, שֶׁמָּא וּבָרִי – חַד מִילְּתָא הִיא; בָּרִי וּבָרִי, שֶׁמָּא וּבָרִי – תְּרֵי מִילֵּי נִינְהוּ. גּוּפָא – אָמַר רַבָּה בַּר נָתָן: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: טְעָנוֹ חִטִּין וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר! אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: פָּטוּר מִדְּמֵי חִטִּין, וְחַיָּיב בִּדְמֵי שְׂעוֹרִין. קָא מַשְׁמַע לַן דְּפָטוּר לִגְמָרֵי. תְּנַן: הָיוּ הַנִּיזָּקִין שְׁנַיִם – אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן וְכוּ׳. הָא לָא מַיְיתֵי רְאָיָה – שָׁקֵיל כִּדְקָאָמַר מַזִּיק; אַמַּאי? חִטִּים וּשְׂעוֹרִים נִינְהוּ! רָאוּי לִיטּוֹל – וְאֵין לוֹ. וְהָתַנְיָא: הֲרֵי זֶה מִשְׁתַּלֵּם עַל הַקָּטָן מִן הַגָּדוֹל, וְלַגָּדוֹל מִן הַקָּטָן! דִּתְפַס. תְּנַן: הָיָה אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד, הַנִּיזָּק אוֹמֵר: ״מוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל, וְתָם אֶת הַקָּטָן״, וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֶלָּא תָּם אֶת הַגָּדוֹל, וּמוּעָד אֶת הַקָּטָן״ – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָא לָא מַיְיתֵי רְאָיָה – שָׁקֵיל כִּדְקָאָמַר מַזִּיק; וְאַמַּאי? חִטִּין וּשְׂעוֹרִין נִינְהוּ!שניהם פטורים - דתרוייהו מדחו ליה: שניהם חייבין - מפרש בגמרא: גדול הזיק - ויש בגופו שוה חצי נזק: קטן הזיק - ודמי הקטן תקח ומותר חצי נזק תפסיד: וקטן הזיק את הגדול - ואע"ג שחצי נזקו של גדול מרובה לא תקח אלא קטן שלי וחצי נזק של קטן שלך קח מן הגדול: גמ' על סומכוס - דאמר לקמן (בבא קמא דף מו.) בברייתא בגמ' בשור שנגח את הפרה ממון המוטל בספק חולקין וממתני' שמעינן דחלוקים עליו חביריו דקתני המוציא מחבירו כו': אמר סומכוס אפילו ברי וברי - דשניהם טוענים טענת ברי ואפילו היכא דנתבע טוען ברי לי שאיני חייב ואפילו הכי כיון דלבי דינא מספקא אי קאמר קושטא חולקין דקאמרת מתניתין דלא כסומכוס: לא כי - משמע דפשיטא ליה דבסלע לקה: שקיל כדאמר מזיק - וגובה מן התם ואע"ג דקאמר ניזק ברי לי שזה לא הזיקני: פטור - אף מדמי שעורין דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה: דקאמר ניזק ברי לי - ואפ"ה שקיל מן התם כל שכן דהוה תיובתא דרבה בר נתן: אלא דקאמר ניזק שמא - הלכך מתרווייהו תבע וכי לא מייתי ראיה שקיל מן התם: רישא נמי ניזק - אומר שמא שורך הזיק ומזיק אומר ברי בסלע לקה וכי אפ"ה קאמר סומכוס דחולקין דאיצטריך לרבנן לאפלוגי ולאשמועינן דלא פלגי: רישא דקאמר מזיק שמא וניזק ברי - והתם אמר סומכוס שהורע כחו של נתבע וחולקין ואתו רבנן לאשמועינן דלעולם יד נתבע על העליונה: והא לא דמיא רישא לסיפא - וכיון דסוף סוף לאו בחדא מילתא מוקמת להו שפיר מצי ר' חייא בר אבא לאוקמי לרישא בברי וברי ולמפשט דסומכוס אפי' בברי וברי אמר ומאי אתקפתיה דרב פפא: ראוי ליטול - אי מייתי ראיה ואין לו אי לא מייתי ולא תדוק מינה כדקדייקת ולהכי מוקים לה הכי ולא מוקים לה כדאוקים למציעתא לעיל בניזק שמא ומזיק ברי דאם כן היינו הך וסיפא אמאי אצטריך ורבה דאוקמא למציעתא דניזק שמא ומזיק ברי ולא אוקמה בברי וברי ולישני ראוי ליטול ואין לו משום דס"ל דסומכוס לא אמר חולקין בברי וברי הלכך רישא דקתני לא כי אלא בסלע לקה לא אצטריך למיתני' בברי וברי לאשמועינן דמוציא מחבירו כו' להכי אוקמה למציעתא בשמא וברי דתיקו נמי רישא בברי ושמא:זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על סומכוס - דוקא בכי האי גוונא פליג סומכוס שראוי להסתפק בדבר וההיא (ב"מ דף ק. ושם) דמחליף פרה בחמור והמוכר שפחתו וילדה בכל הנך בלא טענותם ראוי להסתפק לב"ד אבל במקום שהספק בא ע"פ דבריהם לא פליג סומכוס דהרי למ"ד אמר סומכוס אפילו ברי וברי אטו אם אמר אדם לחבירו טלית זו שאתה לבוש שלי הוא מי אמר סומכוס חולקים ובשנים אוחזים בטלית אמר דאי אתו לקמן כי תפיס חד וחד מיסרך סרוכי דאפי' לסומכוס סרוכי לאו כלום הוא: ממאי דמתני' ברי וברי - וא"ת והיכא אמרינן דמתני' ברי וברי אי משום דאמר אמר סומכוס ברי וברי היינו משום דאי לא אמר סומכוס בברי וברי לא היה יכול לדקדק ממשנה דחולקים דהוי מצי לאוקמי בברי וברי ודברי הכל וי"ל דה"ק ממאי דמתני' מצי לאורויי כלל בברי וברי דלמא בברי ושמא דוקא איירי כדאמרינן בסמוך דרישא דומיא דסיפא דקתני זה אומר לא כי ואף על גב דבפ"ק דכתובות (דף יב: ושם) תנן והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ומוכח התם דהיינו שמא התם ליכא למיטעי שאין הבעל רגיל לידע אבל הכא אי בשמא איירי לא ה"ל למיתני לא כי כיון דאיכא למיטעי: הא לא מייתי ראייה שקיל כדאמר מזיק - וא"ת דלמא הא לא מייתי ראייה לא שקיל מידי וי"ל דלשון המוציא משמע במה שבא להוציא צריך ראייה אבל מה שהוא מודה לו לא ולקמן דמשני ראוי ליטול ואין לו היינו בלא תפס אבל בתפס יש לו ולהכי א"ש לשון המוציא: לימא תיהוי תיובתא דרבה בר נתן - וא"ת ואמאי לא מוקי לה כר"ג דאמר בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ. ושם) טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ור"ג מחייב וי"ל דמהדר לאוקמי כרבנן ועוד י"ל דרבה בר נתן אמרה למילתיה ככולי עלמא ולא מחייב ר"ג אלא שבועה דאי הוה מחייב בדמי שעורים מנליה לרבה בר נתן דרבנן פליגי עליה בהא דלמא לענין שבועה דוקא פליגי דכתיב כי הוא זה דבעינן הודאה ממין הטענה וכי תימא דרבה בר נתן סבר דמהאי טעמא דפטרי רבנן שבועה לא הויא נמי הודאה להתחייב שעורין הא ליתא דהא אמרינן בשבועת הדיינין (שם דף מ:) טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור והתם ודאי לכ"ע חייב במה שטענו ואפ"ה פטור משבועה ע"כ נראה דרבה בר נתן לכ"ע פוטר מדמי שעורים דמשמע ליה דסברא הוא שהוא פטור כיון שהודה לו שאין חייב לו שעורין ומחל לו ובשבועה דוקא פליגי אי בעינן ממין הטענה: מדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא נמי כו' ואמר סומכוס כו' - אבל מסיפא גופה ליכא למיפרך דאיכא למימר כיון דאיכא הודאה במקצת שהרי מודה שהקטן הזיקו לכל הפחות הלכך איכא למימר דקאמר סומכוס חולקים אע"ג דניזק קאמר שמא ומזיק אמר ברי ואם תאמר דנימא ברי ושמא ברי עדיף כדקאמר רב יהודה בהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא דף קיח.) גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ויש לומר דהתם הוי ברי טוב שלא יהיה לו פנים לשקר כיון שחבירו יכול לידע בשקרו זה והשמא אינו טוב שאין זוכר אם חייב לו ומוכחא מילתא דחייב לו אבל הכא ברי שלו גרוע שיודע בחבירו שאין יכול להכחישו ולכך טוען ברי והאי נמי דקאמר שמא לפי שלא ראה המעשה הלכך לא אמרינן ברי עדיף: רישא במזיק שמא - ואם תאמר והא לא כי קתני וי"ל דבברי וברי נמי איירי: