בבא קמא פז.

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 87a · Chapter 8: HaChovel

וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכׇּל דִּינִים שֶׁבַּתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמַכֶּה וּבְגוֹאֵל הַדָּם, יֶשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים; כֹּל שֶׁאֵינוֹ בְּמַכֶּה וּבַגּוֹאֵל הַדָּם, אֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים. תַּנְיָא אִידַּךְ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סוֹמֵא אֵין לוֹ בּוֹשֶׁת. וְכֵן הָיָה רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטְרוֹ מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״וְאֵלֶּה הַמִּצְוֹת הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים״ – כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִשְׁפָּטִים, יֶשְׁנוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים; וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּמִשְׁפָּטִים, אֵינוֹ בְּמִצְוֹת וְחֻקִּים. אָמַר רַב יוֹסֵף, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא: מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה – דְּאָמַר: סוֹמֵא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, קָא עָבֵדְינָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא? דְּלָא מִפַּקַּדְנָא, וְקָא עָבֵדְינָא מִצְוֹת. וְהַשְׁתָּא דִּשְׁמַעִית לְהָא דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה – מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּוה וְעוֹשֶׂה; מַאן דְּאָמַר לִי: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. מַאי טַעְמָא? דְּכִי מִפַּקַּדְינָא – אִית לִי אַגְרָא טְפֵי. מַתְנִי׳ זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר – שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִיפּוּי, שֶׁבֶת וּבוֹשֶׁת, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת; וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת. הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְלֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי – חַיָּיב בְּכוּלָּן, חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים – חַיָּיב בְּכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶן – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין. הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה, הַחוֹבֵל בָּהֶם – חַיָּיב, וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים – פְּטוּרִין, אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן. נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה, וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ בְּשַׁבָּת – פָּטוּר מִכּוּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ. וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ – פָּטוּר מִכּוּלָּן. גְּמָ׳ בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: הַחוֹבֵל בְּבַת קְטַנָּה שֶׁל אֲחֵרִים, חֲבָלָה לְמִי? מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאַקְנִי לֵיהּ רַחֲמָנָא שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָב – חֲבָלָה נָמֵי דַּאֲבוּהּ הָוֵי, מַאי טַעְמָא – דְּהָא אַפְחֲתַהּ מִכַּסְפַּהּ; אוֹ דִילְמָא, שֶׁבַח נְעוּרִים הוּא דְּאַקְנִי לֵיהּ רַחֲמָנָא, דְּאִי בָּעֵי לְמִמְסַר לַהּ לְמוּכֵּה שְׁחִין – מָצֵי מָסַר, אֲבָל חֲבָלָה – כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי מִ(ת)חְבַּל בַּהּ לָא מָצֵי חָבֵיל, לָא (קַנְיֵיהּ) [אַקְנִי] לֵיהּ רַחֲמָנָא?

כל שאינו במכה כו' - וסומא הא אפיקתיה מדין מיתת בית דין: כל שישנו במשפט כו' - דהא אפיקתיה מכלל ושפטו: רב יוסף - סגי נהור הוה: מתני' ושור אינו משלם אלא נזק - כדאמר בפ"ב (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: ופטור מדמי ולדות - כדאמר בשור שנגח את הפרה (לעיל בבא קמא דף מב.) אנשים ולא שוורים: מכה אביו ואמו - אין חייב עד שיעשה בהן חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה:): עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים - שאין להם מה לשלם: נתגרשה האשה ונשתחרר העבד - וקנו נכסים: חייבין לשלם - שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה: גמ' בבת קטנה של אחרים חבלה למי - גדולה ודאי דידה הויא: [שבח נעורים לאב - דכתיב] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי' כסף קדושין שלו: דאי בעי מסר לה אביה למוכה שחין - דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה הלכך כסף קדושין נמי לאביה: לא מצי חביל בה - דאין אדם רשאי לחבול בבתו דהא ישראלית היא ועבר על לא יוסיף פן יוסיף (דברים כ״ה:ג׳):

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה - תימה א"כ מאי איריא דפטר ר' יהודה בבושת לעיל ולמה לי ג"ש דעיניך עיניך ונראה לר"י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות א"נ אי לאו דגלי ג"ש דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כר' מאיר: וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות [האמורות] בתורה - תימה הא דתנן בפרק הקורא את המגילה (מגילה דף כד. ושם) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע אפי' ראה ונסמא נמי אמר הכא דפטור מכל המצות והיאך יפרוס על שמע להוציא אחרים ובירושלמי דמוקי שלא ראה מאורות מימיו ביושב בבית אפל [או] שנולד במערה ואינו סומא א"ש אבל בגמרא דידן משמע דמיירי בסומא ממש ומפרש טעמא דרבי יהודה דאמר אין פורס משום דאין נהנה מן המאורות ורבנן [סברי] אית ליה הנאה כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו אמר ליה בני אבוקה זו למה אמר ליה כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים והאי טעמא לא שייך אלא בסומא ממש ונראה דאף ע"ג דפטר ר' יהודה סומא מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב דאע"ג דאשה מיפטרא במצות עשה שהזמן גרמא ולא מחייבינן אפילו מדרבנן משום שיש מצות הרבה דמחייבת בהו אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצות אפי' מדרבנן א"כ ה"ל כמו נכרי שאין נוהג בתורת ישראל כלל ולכך אותו שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלית ליה הנאה אבל אם ראה ונסתמא חייב מדרבנן ומוציא אחרים ידי חובתן דאחרים נמי לא מחייבי אלא מדרבנן דק"ש דרבנן היא כדאמר במי שמתו (ברכות דף כא.) ולא דמי חיוב דסומא לחיובא דקטן שהגיע לחינוך שאין אלא לחנכו דאע"ג דחייב מדרבנן אין פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן: בעבד כנעני שלו פטור - מכולם. וא"ת והא ברפואתו חייב כדקאמר בפ"ק דגיטין (דף יב: ושם) גבי קיטע יד עבדו של חבירו . נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי וי"ל דה"נ פטור מכולם היינו מן היתרון דאמדוהו בה' ואיתסי בג' ואם תאמר ותפשוט ממתני' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מדפטור משבת וי"ל דהכא מיירי בזן את העבד ומיהו קשה מאי קמ"ל רבי יוחנן שנותן רפואתו לרבו דהיינו היתרון דאתסי בג' מתני' היא דפטור מכולם ע"כ נראה שיש לחלק בין אחרים חובלין בו בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל.: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב - פי' בקונטרס דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ובשנים אוחזין (ב"מ דף יב. ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים נמי פי' דבתו מציאתה לאביה משום דשבח נעורים לאביה וקשה לפירושו דבריש פרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ובאלו נערות (כתובות דף מ:) אמר דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא ילפינן מהתם שאר דברים ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה ובשמעתין נמי פירש בקונטרס בסוף דבריו דכסף קדושין שלו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומציאתה נמי לאב משום איבה כדמפרש גמרא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו: ושם) דחיישינן שמא מתוך שנאה שלא תתן לו מציאה ימסרנה למנוול ומוכה שחין ומבעיא ליה בחבלה לרבי אלעזר דאע"ג דאין שייך בה איבה דלא קפיד במידי דאית להו צערא בגופייהו כדאמר לקמן מ"מ ראוי הוא להיות של אב משום דאפחתה מכספה: