בבא קמא צג.

פרק ח׳ · החובל

Bava Kamma 93a · Chapter 8: HaChovel

״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי, מְנָא הָא מִילְּתָא דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּתַר מָרֵי נִיכְסֵי – צִיבֵי מְשֹׁךְ? אֲמַר לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים״. אָמַר רַב חָנָן: הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ – הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִילָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: חֲמָסִי עָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ״. וְהָנֵי מִילֵּי דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בְּאַרְעָא. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה, וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם״ – אָמַר לָהּ: הוֹאִיל וְכִסִּית מִמֶּנִּי וְלֹא גִּילִּית שֶׁהוּא אִישֵׁךְ, וְגָרַמְתְּ לִי הַצַּעַר הַזֶּה, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ לָךְ בָּנִים כְּסוּיֵי עֵינַיִם. וְנִתְקַיֵּים בְּזַרְעָהּ – דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִין, וְלֹא מִן הָרוֹדְפִין. שֶׁאֵין לְךָ נִרְדׇּף בָּעוֹפוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה, וְהִכְשִׁירָן הַכָּתוּב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. הָאוֹמֵר ״סַמֵּא אֶת עֵינִי״ כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי בַּר חָמָא לְרָבָא: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁא – לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מוֹחֵל עַל רָאשֵׁי אֵבָרִים. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי אָדָם מוֹחֵל עַל צַעֲרוֹ?! דְּתַנְיָא: ״הַכֵּנִי, פְּצָעֵנִי, עַל מְנָת לִפְטוֹר״ – פָּטוּר! אִישְׁתִּיק. אָמַר: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. אִיתְּמַר, רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם שֶׁאֵין אָדָם מוֹחֵל עַל רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלּוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ ״הֵן״ שֶׁהוּא כְּ״לָאו״, וְיֵשׁ ״לָאו״ שֶׁהוּא כְּ״הֵן״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״הַכֵּנִי, פְּצָעֵנִי״, ״עַל מְנָת לִפְטוֹר?״ וְאָמַר לוֹ ״הֵן״ – הֲרֵי יֵשׁ ״הֵן״ שֶׁהוּא כְּ״לָאו״. ״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״, ״עַל מְנָת לִפְטוֹר?״ וְאָמַר לוֹ: ״לָאו״ – הֲרֵי ״לָאו״ שֶׁהוּא כְּ״הֵן״. ״שַׁבֵּר אֶת כַּדִּי״, ״קְרַע אֶת כְּסוּתִי״ – חַיָּיב. וּרְמִינְהִי: ״לִשְׁמוֹר״ – וְלֹא לְאַבֵּד, ״לִשְׁמוֹר״ – וְלֹא לִקְרוֹעַ, ״לִשְׁמוֹר״ – וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא; הָא דַּאֲתַי לִידֵיהּ, הָא דְּלָא אֲתַי לִידֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: ״לִשְׁמוֹר״ – דַּאֲתַי לִידֵיהּ מַשְׁמַע! אֶלָּא אָמַר רַבָּה: הָא וְהָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא; הָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּתוֹרַת שְׁמִירָה, הָא דַּאֲתָא לִידֵיהּ בְּתוֹרַת קְרִיעָה. הָהוּא אַרְנְקָא דִצְדָקָה דַּאֲתַי לְפוּמְבְּדִיתָא, אַפְקְדַהּ רַב יוֹסֵף גַּבֵּי הָהוּא גַּבְרָא. פְּשַׁע בַּהּ, אֲתוֹ גַּנָּבֵי גַּנְבוּהָ. חַיְּיבֵיהּ רַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָתַנְיָא: ״לִשְׁמוֹר״ – וְלֹא לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים! אֲמַר לֵיהּ: עַנְיֵי דְפוּמְבְּדִיתָא מִיקָּץ קִיץ לְהוּ, וְ״לִשְׁמוֹר״ הוּא.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַחוֹבֵל

אחד הצועק ואחד הנצעק במשמע - וחרה אפי והרגתי אתכם (שמות כ״ב:כ״ג) שנים במשמע: אלא שממהרין מן הצועק תחילה - כדאשכחן בשרה: צערו - כאב מכה: על מנת לפטור - על מנת שתהא פטור:' רבא אמר לפי שאין אדם מוחל על ראשי אבריו - וברייתא לא תקשי דעל צערו מוחל אדם: ורבי יוחנן אמר - אדם מוחל על הכל ומתניתין לאו דא"ל נחבל לחובל קטע את ידי על מנת שתהא פטור אלא קטע את ידי סתמא וא"ל חובל על מנת לפטור כלומר אמור לי אתה על מנת שאהיה פטור וא"ל היאך הן וקמ"ל מתני' דיש הן שהוא כלאו וכגון דמתמה אתמוהי: הכני פצעני - וא"ל זה ע"מ לפטור ואמר נחבל הן יש הן שהוא כלאו אי אתמה חייב ואי בניחותא אהדריה פטור וברייתא דלעיל דקתני הכני ופצעני ע"מ לפטור פטור בדאמר נחבל כולה מילתא הכני ופצעני ע"מ לפטור דהא ודאי דוקא אמר ליה: יש לאו שהוא כהן - אי אתמה פטור והאי דנקט חיובא לגבי מכה ופוצע ופטורה לגבי ממונא אורחיה דמילתא נקט דמחיל איניש אממוניה טפי מגופיה: לשמור ולא לאבד - כי יתן וגו' לשמור דהפקידו אצלו לשמור חייב בפשיעה ולא כשהפקידו אצלו ע"מ לאבד או ע"מ לחלק לעניים דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני: דאתא לידיה - וקרע בידי' חייב אי לא א"ל על מנת לפטור ואפילו אתא לידיה מעיקרא ע"מ לאבד: לשמור דאתא לידיה משמע - דכתיב וכי יתן ואפי' הכי קממעט ליה: הא דאתא לידיה - מעיקרא בתורת שמירה והדר אמר ליה קרע חייב אי לא אמר ליה ע"מ לפטור: רב יוסף - גבאי הוה: קיץ להו - ממון כך וכך לשבת לכל אחד הוה ליה ממון שיש לו תובעין וקרינא ביה לשמור:

דאיכא דיינא בארעא - ובימי שרה היה ב"ד של שם קיים: אחד הצועק ואחד הנצעק - אומר רבינו שמואל דבסיפרי מתני בע"א אחד הצועק ואחד שאין צועק במשמע פירוש בין אותו שהעני צועק עליו בין אותו שאין העני צועק עליו שניהם נענשים עליו מסתברא כיון שאין מחזיר עבוטו זה כמו זה אלא להכי כתיב שמוע אשמע (את) צעקתו וחרה אפי שממהרי' לצועק יותר ממי שאינו צועק ולפי גירסא זו לא נפק משרה כמו שפי' בקונטרס לפי גירסת הספרים: משום פגם משפחה - ומשלם הכל אפילו צער: ורבי יוחנן אמר יש לאו שהוא כהן ויש הן שהוא כלאו - לשנויי מתני' קאתי מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופירש בקונט' בין רישא ובין סיפא אם א"ל לאו בתמיה הוי כהן ואם א"ל הן בתמיה הוי כלאו והו"מ למיתני ברישא תרוייהו נזקי גופו וממונו וכן בסיפא אלא אורחא דמילתא נקט שדרך למחול על נזקי ממון ואין דרך למחול על נזקי גוף ודוחק הוא אלא נראה לפרש דנזקי גופו אפי' א"ל הן שדומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר ובנזקי ממונא אמר ליה לאו ודומה כאומר בניחותא מסתמא בתמיה קאמר כיון שמתחילה א"ל קרע את כסותי ושבור את כדי וי"ס שכתוב בהן כיצד ול"ג ליה: ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע - תימה מאי קפריך נהי דפטר ליה קרא מפשיעה לא מצינו שפטרו אם קרע ואיבד בידים וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע דאי לא בעי אלא לפטור כשנאבד בפשיעה מאי אריא דא"ל ע"מ לקרוע אפילו לא א"ל ע"מ לקרוע אלא שלא אמר ליה בלשון שמירה פטור כדדריש במכלתין לשמור ר"ש אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר הילך ושמור לי אבל אם אמר ליה עיניך בו פטור ומשני מתני' בדאתא לידיה וכי קתני ע"מ לפטור פטור ה"ה בלא על מנת הו"מ לאשמועינן דפטור בדלא אתא לידיה אלא כל עיקר התנא לא בא אלא להשמיענו דבנזקי ממונו מהני ע"מ לפטור ובנזקי גופו לא מהני ור"י מפ' דה"פ לשמור ולא לקרוע פי' כשנתן לו לשמור ולא הרשהו לא לקרוע ולא לאבד אז חייב בכל דין שומר אבל אם הרשהו לקרוע ולאבד אם ירצה אין עליו דין שומר להתחייב בכולם במה שמקבלו לשמור כיון שנותן לו רשות גם לקרוע ולאבד אם ירצה ואם נתינת רשות לקרוע אין פוטרתו מן הקריעה א"כ היה לו ליחשב שומר כשנתן לו רשות גם לקרוע כאילו לא נתן לו אלא לשמור סתם: הא דאתא לידיה - פי' מתני' שנתן לידו וא"ל שמור ואם תרצה לקרוע עשה כרצונך דכיון שחס על החפץ שלא א"ל קרעו עד שבא לידו שהפקידו אצלו תחילה מה שנותן לו רשות לקרעו בסיום דבריו אין אומר כן כדי לפטרו אלא פטומי מילי הוא דהוי כדי שישמור לו ברצון ולא ידאג שמא ידקדק עמו יותר מדאי אם . תקרע ויעמוד בדין הוא דקא"ל ואע"ג דאתא לידיה בתורת קריעה שא"ל בשעת נתינה חייב על הקריעה וברייתא בדלא אתא לידיה שא"ל טול חפץ פלוני המונח שם תשמרהו לי ואם רצונך תקרעהו ואח"כ נטלו וקרעו דכיון שאינו חס עליו אלא שנותן לו רשות קודם שיתנהו לידו אם כן אין חושש אם יאבדהו ולפוטרו לגמרי נתן לו רשות א"ל רבה לשמור דאתא לידיה משמע דהכי משמע קרא שנתן לו רשות לשמור בלבד אבל נתן לו גם לאבד אין עליו דין שומר אלא אמר רבה מתני' בדאתא לידיה בתורת שמירה בלבד ושוב נמלך ונתן לו רשות לקרוע שכיון שמתחילת נתינתו נתנו לו לשמור ולא לקרוע והנפקד קיבל עליו מה שאומר אח"כ לקרוע אם ירצה אינו אלא משטה ופטומי מילי וברייתא בדאתא לידיה בתורת קריעה שמשעת נתינה א"ל כן דכיון שאומר לו כן קודם שנעשה שומר אין חושש אם יקרע וכ"ש אם לא עשאו שומר אלא א"ל קרע כסותי ושבור כדי המונח לפניך שהוא פטור: