בבא מציעאצט:
טוען את הדף…
שֶׁקַּרְקַע נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה – כָּךְ שְׂכִירוּת נִקְנֵית בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שְׂכִירוּת מַאי עֲבִידְתַּיהּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׂכִירוּת קַרְקַע. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי מַאן דְּגָזֵיל חֲבִיצָא דְתַמְרֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאִית בַּהּ חַמְשִׁין תַּמְרֵי, אַגַּב הֲדָדֵי מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, חֲדָא חֲדָא מִזְדַּבְּנָן בְּחַמְשִׁין. לְהֶדְיוֹט – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא, לְהֶקְדֵּשׁ – מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין וְחוּמְשַׁיְיהוּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַזִּיק – דְּלָא מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁא. דְּאָמַר מָר: ״וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ״ – פְּרָט לְמַזִּיק. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לְהֶדְיוֹט אַמַּאי מְשַׁלֵּם חַמְשִׁין נְכֵי חֲדָא? נֵימָא לֵיהּ: אֲנָא חֲדָא חֲדָא הֲוָה מְזַבְּנִינָא לְהוּ? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: ״שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה״ תְּנַן. לְמֵימְרָא דְּסָבַר שְׁמוּאֵל דִּין הֶדְיוֹט לָאו כְּדִין גָּבוֹהַּ דָּמֵי? וְהָתְנַן: נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה מֵהֶקְדֵּשׁ – לֹא מָעַל, נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה. וִיתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, הֲדַר בֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵהַהִיא. וּמִמַּאי דְּמֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ, דִּלְמָא מֵהָא הֲדַר? לָא, מֵהַהִיא הֲדַר בֵּיהּ כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת – כְּהֶדְיוֹט מִדַּעַת דָּמֵי. אָמַר רָבָא: הָנֵי שָׁקוֹלָאֵי דִּתְבַרוּ חָבִיתָא דְּחַמְרָא לְחַנְווֹאָה, בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא מִיזְדַּבְּנָא בְּחָמֵשׁ, בִּשְׁאָר יוֹמֵי מִיזְדַּבְּנָא בְּאַרְבַּע. אַהְדַּרוּ לֵיהּ בְּיוֹמָא דְשׁוּקָא – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָבִיתָא דְחַמְרָא, בִּשְׁאָר יוֹמֵי – מַהְדְּרוּ לֵיהּ חָמֵשׁ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא לְזַבּוֹנֵי – הָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְזַבּוֹנֵי. וּמְנַכֵּי לֵיהּ אֲגַר טִירְחֵיהּ וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.קרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה - דנעל ופרץ וגדר כל שהוא ובמסכת קדושין (דף כו.) ילפינן להו: שכירות - קס"ד שכר בהמה וכלים: מאי עבידתיה - להקנות עד שימשוך ומאי חזקה בלא משיכה משכחת ליה: שכירות קרקע - השכיר לו ביתו משנתן לו כסף או שכתבו לו בעלים ביתי מושכן לך ומסר לו השטר או שהחזיק בו השוכר אין אחד מהם יכול לחזור: חביצא דתמרי - תמרים המדובקים יחד קרי חביצא ואית בהן חמשין תמרי: אגב הדדי מיזדבנן חמשים נכי חדא - הלוקח יחד אינו נותן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור וימכור אחת אחת וישכור פרוטה: להדיוט - אם משל הדיוט הוא משלם לו כמו שהן נמכרים ביחד ואין מדקדקין להחמיר עליו כדקאמר טעמא לקמן שמין בית סאה וכו': מה שאין כן במזיק - הקדש אחומשין קאי: שמין בית סאה באותו שדה תנן - גבי ניזקין דשן בב"ק (דף נה:) כי יבער איש שדה או כרם וגו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותו שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ואין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה היתה שוה הערוגה זו שנאכלת אלא מה נחסר בית סאה מדמיו אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיו בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גביה דהבא לקנות קרקע לא יניחנו בכך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב"ק (דף נח:): נטל אבן וכו' - . במסכת חגיגה (דף י:) פרכינן מכדי מישקל שקליה מה לי בנאה הוא ומה לי נתנה לחבירו ואוקמינן בגזבר שאבני קודש מסורין לו עסקינן דבלאו הכי נמי ברשותו הוה מנחא הלכך לא מעל בהגבהתו: נתנה לחבירו - הוציאה לחולין שקנאה חבירו במתנתו והוא ישלם להקדש: בנאה - גזבר לתוך ביתו: לא מעל - והתם אוקימנא כגון שהניחה ע"פ ארובה דלא שנייה: ויתיב ר' אבהו - גרסינן: זאת אומרת - דכי דר תחתיה מעל ואע"ג דלא שנייה הדר בחצר חבירו שלא מדעת בעלים צריך להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר דהא הכא שלא מדעת הקדש דר וקאמר דמשלם מעילה להקדש ומדקאמר זאת אומרת שמע מינה יליף הדיוט מהקדש לדקדק אחריו: הדר ביה שמואל מההיא - ולא יליף מיניה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו של בעל הבית דהא שמעינן ליה הכא דלא משוי דין הדיוט כהקדש: כהדיוט מדעת דמי - שהקדש מונח למעול לכל הבא ואין מוחה בידו ורחמנא אמר מאן דמיתהני למעול ורחמנא ידע: שקולאי - נושאי משאוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא - קודם שיגיע יום השוק שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה חמשה - דאמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא חמשה הוה שוה: ולא אמרן - דמהדרו ליה חמשה אלא דלית לחנוואה חמרא לזבוני דהשתא ודאי אי אהדרו ניהליה הוי מזבין ליה אבל הוי ליה חמרא לזבוני. ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא וכי מהדרי ליה נמי חמשה מנכי להו חנווני מחמשה אגר טרחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא - שנותנין למכריז בעיר על יין בשווקים וברחובות יש בבית פלוני יין למכור: ברזנייתא - לשון ברזא דייש"י בלעז כלומר יציאת היין הנמכר בברזא בפרוטות וי"מ שהיו צריכין לשכור אומן לנקב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה:פרט למזיק - דלא משלם חומשא היינו מדרבנן אבל מדאורייתא לא משלם אפילו קרן כדמשמע בריש ב"ק (דף ט: ושם) דקתני אכל ד' אבות נכסים שאין בהם מעילה וכן משמע בירושלמי הנזקין ר"ע אומר ק"ו להקדש במה אנו קיימין אי. בנזקין רעהו אמר רחמנא ולא להקדש אי בנזקי גופו הא תני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש כו' וא"ת והא כי יאכל בתרומה כתיב וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וא"ת כיון דמתרומה ילפינן לא לחייב אהנאת הקדש כמו תרומה שמותרת בהנאה לזרים וי"ל דכי תמעול מעל רבוי כדאמרינן במעילה (ד' יח:): שמין בית סאה באותה שדה תנן - פי' בקונטרס דאין מדקדקין להיות שמין מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלת אלא מה שנחסרה בית סאה בשדה זו מדמיו אם היה בא למכור הקרקע בשביל אכילת ערוגה זו ואין נראה לר"י חדא כיון דאבית סאה קאי הוה ליה למימר בלשון זכר כמה היה יפה ועוד דבפ' הכונס (ב"ק דף נח: ושם ד"ה שמין) בעי בגמרא היכי שיימינן ומאי בעי כיון דבמתניתין מפרש בהדיא שומא ולמה עלה על דעתו שיעשו עוד אחרת ועוד דמפרש התם סאה בס' סאין ופי' בקונטרס דבית סאה באפיה נפשיה לא שיימינן דמפסיד מזיק אלא שמין תחלה ס' סאין ורואין כמה דמים מגיעין לבית סאה וחוזרין ושמין כמה נפחת באכילת ערוגה ואם מתחילה היו שמין ערוגה בס' סאין לא היה מפסיד כלום שאין ערוגה ניכרת בהם אבל בבית סאה ניכרת הני שתי שומות מנלן דמקרא לא שמעינן אלא ששמין אגב שדה ועוד דלמ"ד ב"ק (דף נח:) קלח בששים קלחין כלומר בששים שיעורין כמותו אמאי נקט במתניתין בית סאה ועוד דפריך התם לכולהו אמוראי מדתני אכלה קב או קביים רואין אותה כאילו היא ערוגה קטנה ומשערין אותה מאי לאו בפני עצמה תיקשי ליה אמתני' דקתני שמשערין בבית סאה ונראה לר"י דשמין בית סאה היינו בית סאה הנאכל כדקתני בסיפא במילתיה דר"ש אם סאה סאה כו' ובבית סאה תבואה מיירי ולא בבית סאה זרע שאין יכולה בהמה לאכול כל כך ולכך נקט לשון נקבה כמה היתה דבשומת שדה איירי ובעי נמי שפיר בגמרא היכי שיימינן דלא פי' במתני' כמה תהא השדה גדולה ששמין בה ועוד מספקא ליה דדלמא שמין בית סאה באותה שדה היינו בקרקע עצמו של בית סאה ומפרש סאה בס' סאין וה"ה דפחות או יותר שמין לפי חשבון סאה בס' סאין ואיכא מאן דאמר קלח בס' קלחין לעולם בס' שיעורין כמותו ומאן דאמר תרקב בששים תרקבין ואכלה סאה דמתניתין משערין לפי האי שיעורא ושם מפורש באיזה שיעור מפסיד מזיק או משביח יותר בתרקב בששים תרקבין או סאה בששים סאין ופריך על כולהו מברייתא אכלה קב או כו' מאי לאו בפני עצמה ששמין הערוגה לבדה בפני עצמה כמה היתה יפה הקרקע עם הזרעין וכמה היא יפה עכשיו כשנאכלו והשתא אמתני' גופא לא מצי למיפרך דאיכא נמי לפרושי הכי כדפרי' ואין להקשות לפי' ר"י האי בית סאה סאה מיבעי ליה דהכי פריך התם רב הונא בר מנוח לרב פפא דמפרש קב בס' קבין ובית כור בס' כורין האי בית כור כור מיבעי ליה דהתם לא פריך אלא משום דכי היכי דקתני ברישא קב ולא קתני בית ה"נ הוה ליה למינקט כור ולא בית כור אלא כמו שהתחיל ברישא: באותה שדה תנן - תימה היכי מייתי ראיה ממקרקעי אמטלטלי דעל כרחך לא דמו שהרי הכא חביצא דתמרי אין שמין בששים כי התם אלא בפני עצמה וי"ל דהכי מייתי ראיה כיון דמקילין כולי האי במקרקעי אין לנו להחמיר במטלטלין ולומר כל חדא וחדא הוה מזבנינא ליה: אהדרו ליה ביומא דשוקא - פירוש קודם שעבר יום השוק ראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות אבל עבר יום השוק לא יקח יין אלא מעות דמצי אמר כבר היה מוכרו ביום השוק שעבר ואין לו להמתין עד יום השוק הבא אבל יש לו יין עוד למכור לא יכול לומר כן שהרי לא מכר שלו: