בבא מציעאקב.
טוען את הדף…
בְּגוּבְתָּא דְּקַנְיָא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ – עַל הַשּׂוֹכֵר לַעֲשׂוֹת לוֹ מְזוּזָה, וּכְשֶׁהוּא יוֹצֵא – לֹא יִטְּלֶנָּה בְּיָדוֹ וְיֵצֵא. וּמִנׇּכְרִי, נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ וְיוֹצֵא. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנְּטָלָהּ בְּיָדוֹ וְיָצָא, וְקָבַר אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָּנָיו. מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אַרֵישָׁא. הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאֵין לַשּׂוֹכֵר אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם בִּלְבַד. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחָצֵר דַּאֲגִירָ[א] לֵיהּ לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּשׂוֹכֵר – אַמַּאי שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת? אֶלָּא בְּחָצֵר דְּלָא אֲגִירָא לְשׂוֹכֵר וְתוֹרֵי דְּמַשְׂכִּיר, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא: בְּחָצֵר דְּמַשְׂכִּיר, וְתוֹרֵי דְּאָתוּ מֵעָלְמָא קָמוּ בַּהּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מֵיתִיבִי: אִם אָמַר ״כׇּל מְצִיאוֹת שֶׁיָּבֹאוּ לְתוֹכוֹ הַיּוֹם תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַמַּאי לֹא אָמַר כְּלוּם? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת. אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא: יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – דְּבָרָיו קַיָּימִין. וְאִי בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת, כִּי יָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר, מַאי הָוֵי? כֵּיוָן דְּיָצָא לוֹ שֵׁם מְצִיאָה בָּעִיר – מִיבְדָּל בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ, וְהָוְיָא לַהּ כְּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. מֵיתִיבִי: זֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַתַּנּוּר וּמִן הַכִּירַיִם וְהַקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר – הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, קוֹלֵט מֵאֲוִיר אַמַּאי הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ? אֲוִיר חֲצֵרוֹ הוּא! אָמַר אַבָּיֵי: בְּמַדְבִּיק כְּלִי בְּשׁוּלֵי פָרָה. רָבָא אָמַר: אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ – לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי. וּמִי פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא? וְהָא מִיבְעֵי בָּעֵי לַהּ, דְּבָעֵי רָבָא: זָרַק אַרְנָקִי בְּפֶתַח זֶה וְיָצָאתָה בְּפֶתַח זֶה, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי? הָתָם לָא מַיפְסֵק וְלָא מִידֵּי, הָכָא מַיפְסֵק כְּלִי. וְשֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבֶּחָצֵר, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. תַּרְתֵּי? אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: וְשֶׁבָּרֶפֶת שֶׁבֶּחָצֵר – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַב אָשֵׁי, זֹאת אוֹמֶרֶת: הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵירוֹ סְתָם – לֹא הִשְׂכִּיר רֶפֶת שֶׁבָּהּ. מֵיתִיבִי: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. קְרִי כָּאן ״כִּי יִקָּרֵא״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן! אָמַר רָבָא: בֵּיצָה בִּיצִיאַת רוּבָּהּ הוּא דְּאִיחַיַּיבָה לַהּ בְּשִׁילּוּחַ, וּמִיקְנָא לָא קַנְיָא עַד דְּנָפְלָה לַחֲצֵרוֹ, וְכִי קָתָנֵי ״חַיָּיבוֹת בְּשִׁילּוּחַ״ – מִקַּמֵּי דְּתִיפּוֹל לַחֲצֵירוֹ. אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל! אַאִמָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצִים, וּמִדְּנָפֵיק רוּבַּהּ דַּעְתֵּיהּ עִילָּוַהּ. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לִזְכּוֹת בַּבֵּיצִים כׇּל זְמַן שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ וַהֲדַר ״אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״. אֲפִילּוּ תֵּימָא דִּנְפַלָה לַהּ לַחֲצֵרוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיהוּ מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ זָכְיָא לֵיהּ, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיהוּ לָא מָצֵי זָכֵי לֵיהּ – חֲצֵרוֹ נָמֵי לָא זָכְיָא לֵיהּ. אִי הָכִי: אֲסוּרוֹת בְּגָזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? אִי דְּשַׁלְּחַהּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא, אִי דְּלָא שַׁלְּחַהּ – הָא בָּעֵי שַׁלּוֹחַהּ! בְּקָטָן דְּלָאו בַּר שִׁילּוּחַ הוּא. קָטָן בַּר דַּרְכֵי שָׁלוֹם הוּא? הָכִי קָאָמַר: אָבִיו שֶׁל קָטָן חַיָּיב לְהַחְזִיר לוֹ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. מַתְנִי׳ הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַשּׂוֹכֵר. הִשְׂכִּיר לוֹ לָחֳדָשִׁים, נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – נִתְעַבְּרָה לַמַּשְׂכִּיר. מַעֲשֶׂה בְּצִיפּוֹרִי בְּאֶחָד שֶׁשָּׂכַר מֶרְחָץ מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁנֵים עָשָׂר זָהָב לְשָׁנָה, מִדִּינַר זָהָב לְחֹדֶשׁ,בגובתא דקניא - ותולה אותה: ארישא - שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא: ותורי דמשכיר - דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה: בחצר דמשכיר - שלא השכיר את החצר: ותורי דאתו מעלמא - וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן: יצא לו שם מציאה בעיר - שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים: והקולט מן האויר - שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו: שלו - של השוכר: ושברפת ושבחצר - קס"ד בחצר שלא השכירה לו המשכיר: בשולי פרה - סמוך לנקביה דליכא אויר: זרק ארנקי - והפקירה לכל הקודם: תרתי - בתמיהה תרתי איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת ומה לי חצר: שברפת שבחצר - המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר את החצר לא השכיר רפת שבה: יוני שובך - שמבקשים מזונותיהן בשדה וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים: חייבין בשילוח - הקן אם רובצת על הביצים דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן דלאו מזומן נינהו: קרי כאן כי יקרא פרט למזומן - וכיון דהביצים שלו הוה ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים: מיציאת רובה - קרינא בהן או ביצים ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים: אמאי אסורות משום גזל - כיון דלא נפלה לחצרו: אאמן - כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב: ואי בעית אימא - אביצים ולא אאמן: אפילו דנפלה לחצרו - חייבות בשילוח הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו': אסורות מפני דרכי שלום - ותו לא בתמיהה: אי דשלחה - מי שנטלן: גזילה מעליא הוא - דהא קניא ליה חצרו: ואי דלא שלחה - הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך וכו' מאי איריא גזל: הכי גרסינן בקטן - הא דקתני דרכי שלום ותו לא בדלא שלחה ובקטן דלאו בר שילוח הוא דאינו חייב במצות: מתני' נתעברה לשוכר - לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:בגובתא דקניא - מכאן נראה כמו שפירש רש"י במנחות (דף לג.) שמניחין המזוזה מעומד לכן צריך גובתא דקנה שלא תפול אבל לפר"ת שמניח אותה מיושב כמו ספר תורה מונח בארון ולא מעומד ובמנחות (שם) נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר פירות (ב"ב דף קא. ושם) אמר על כמין נגר היינו קבורת חמור משמע במעומד קאמר ואם כן גובתא דקניא למה לי ויש לומר שלא תכלה מלחלוחית הכותל: לא יטלנה ויצא - אף על גב דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית: מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא - פירשתי בפ"ק (דף יא.): קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו - תימה ואי ליתא דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה"ב: תרתי - פי' דסתרן אהדדי דהאי שברפת לא איצטריך למיתני לגופיה דפשיטא הוא דשוכר בית בחצר שאין לו ברפת כלום ולא תנא אלא למידק שברפת לבעל הבית לפי שאין [בה] לשוכר כלום אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לביתו לא הוי דבעל הבית והדר תני שאף שבחצר לבעל הבית: פרט למזומן - וא"ת ואמאי לא פריך נמי מסיפא אמאי אסורין מפני דרכי שלום גזל גמור הוי וי"ל דמרישא ניחא ליה למיפרך וה"ה דמצי פריך מסיפא אי נמי לא מצי למיפרך מסיפא דאיכא למימר דהכי קאמר אסורות משום גזל גמור הביצים ואמן מפני דרכי שלום: אי הכי אמאי אסורים משום גזל - דאפי' משום דרכי שלום ליכא ומשני אאמן פי' ולא אביצים וא"ת אמן נמי הא צריך שילוח וי"ל כי ליכא ביצים תחתיה וה"ה דה"מ למימר כס"ד מעיקרא אביצים שנפלו יש גזל גמור ואאמן יש דרכי שלום: לא צריכא בקטן - ול"ג דשלחה קטן דאי שלחה קנה בעל השובך מדאורייתא ואטו משום דלקחו קטן יהא שלו אלא הקטן לקח הביצים בלא שילוח שעדיין לא זכה בעל השובך בביצים ותימה דאפי' בגדול ה"מ לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים עדיין דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בבצים אח"כ ושילח את האם ונטלן עכשיו וזוכה בהן: