בבא מציעאסח.
טוען את הדף…
קָא פָרֵיק לַהּ בְּאַרְבְּעָה זוּזֵי, הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא. וּמַאן דְּאָסַר – אָמַר לָךְ: שְׂדֵה אֲחוּזָּה הֶקְדֵּשׁ הִיא, וְרַחֲמָנָא אוֹקְמֵיהּ אַפִּדְיוֹן. הָכָא – הַלְוָאָה הִיא וּמִיחֲזֵי כְּרִבִּית. אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַרוּ לִי סָבֵי דְּמָתָא מַחְסֵיָא: סְתַם מַשְׁכַּנְתָּא – שַׁתָּא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִי אָכֵיל לַהּ שַׁתָּא – מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ, וְאִי לָא – לָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ. וְאָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַרוּ לִי סָבֵי דְּמָתָא מַחְסֵיָא, מַאי ״מַשְׁכַּנְתָּא״ – דִּשְׁכוּנָה גַּבֵּיהּ. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְדִינָא דְּבַר מִצְרָא. אָמַר רָבָא: לֵית הִלְכְתָא לָא כְּטַרְשֵׁי פַּפּוּנָאֵי, וְלָא כִּשְׁטָרֵי מָחוֹזְנָאֵי, וְלָא כַּחֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי. כְּטַרְשֵׁי פַּפּוּנָאֵי – כְּטַרְשֵׁי דְּרַב פָּפָּא. שְׁטָרֵי מָחוֹזְנָאֵי – דְּזָקְפִי לֵיהּ לְרַוְוחָא אַקַּרְנָא, וְכָתְבִי לֵיהּ בִּשְׁטָרָא. מִי יֵימַר דְּהָוֵה רַוְוחָא? אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא עָבֵיד הָכִי, וְכִי אָתוּ לְקַמֵּיהּ מְהֵימַן לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: תִּינַח הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לְדִידֵיהּ, אִי שָׁכֵיב וְנָפֵל שְׁטָרָא קַמֵּי יַתְמֵי, מַאי? הָוֵי ״כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט״ וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַמֵּימָר. חֲכִירֵי נַרְשָׁאֵי, דְּכָתְבִי הָכִי: מִשְׁכֵּן לֵיהּ פְּלָנְיָא אַרְעֵיהּ לִפְלָנְיָא, וַהֲדַר חַכְרַהּ מִינֵּיהּ. אֵימַת קְנָאָהּ דְּאַקְנְיַיהּ נִהֲלֵיהּ? וְהָאִידָּנָא דְּקָא כָתְבִי הָכִי: ״קְנֵינָא מִינֵּיהּ וּשְׁהֵינָא כַּמָּה עִידָּנֵי, וַהֲדַר חַכְרַהּ״, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין – שַׁפִּיר דָּמֵי. וְלָאו מִלְּתָא הִיא. מַתְנִי׳ אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִיקַּח בָּהֶן פֵּירוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָיחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָיחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁין. וַחֲמוֹר עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת. גְּמָ׳ תָּנָא: כְּפוֹעֵל בָּטֵל. מַאי כְּפוֹעֵל בָּטֵל?פריק להו בארבעה זוזי - דהיינו סלע: הכא נמי לא שנא - דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרק בהכי: התם לאו הלואה - בפדיון תליא מילתא ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון ואמר בהכי נפרוק: דלא מצי מסלק ליה - כל שנתו ואפילו באתרא דמסלקי: דשכונה גביה - אין שכן קרוב ממנו ואם בא הלוה למוכרה אין בבעל מצריה שכן טוב לקנותה כזה: טרשא דרב פפא - דאמר לעיל (בבא מציעא דף סה.) שכראי לא פסיד וכו'. לית הלכתא כוותיה כדאמרן מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו: מחוזנאי - בני מחוזא: דזקפי רווחא אקרנא - שקונים פרגמטיא בעלי בתים ונותנין לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך שכר יהיה בהן וזוקפין מחצית השכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני: וכי אתו לקמיה - ואמרי ליה לא הוה רווחא מהימן להו: תינח היכא דאיתיה לדידיה - אם יהא אביך קיים לזמן הפרעון שהוא חסיד ומאמינם ומה אם ימות היורשין יגבו הכל: חכירי - המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט: חכירי נרשאי - שהיו בעלי בתים מלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרים וחוכרים אותם להם בכך וכך כורין לשנה: אימת קנייה - מלוה להך שדה דאקנייה נהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל רבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירותו כלום: שהינא כמה עידנין - ביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה: שפיר דמי - כדי שלא תנעול דלת דכיון דשהייה גביה ואכל תלת שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חכריה: ולאו מילתא היא - דאפילו שהייה נמי אסור. דרבית גמורה היא שאין כאן ספק כעושה ואוכל שפעמים שמוציא ואינו נוטל: מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר - לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאים בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור תמיד והריוח נחלוק וטעמא דמילתא משום דאמרינן לקמן (בבא מציעא דף קד:) הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא הלכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה הוא אצלו שהרי שומא היא אצלו במעות כשער השוק ודינו ליטול חצי שכר נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה לפיכך אסור: אלא אם כן נותן לו שכר עמלו - בחצי: אין מושיבין תרנגולין למחצה - לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הוה ליה פלגא מלוה שהרי נישומין עליו בדמים מעכשיו דמיהן עליו במלוה ונמצא זה מגדל את חציו השני בשכר המתנת מעותיו: ומזונו - מזון שהוא מוציא באפרוחים: ואין שמין עגלים וסייחים למחצה - עכשיו הן שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתיים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו: אבל מקבלים עגלים וסייחים - קטנים בלא שומא שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם: לכשיהיו משולשים - לכשיעמדו על שליש גדילתן שליש שור ושליש סוס אז יחלקו: וחמור - מגדלה עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה: גמ' ה"ג תנא כפועל בטל - ובמתניתין לא גרסינן בטל: כפועל בטל - משמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל: מאי כפועל בטל - הלא אין יושב ובטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמכור ולקבל מעות ולמדוד הפירות:ונותן לו שכרו כפועל בטל - אי גרס תנא כפועל בטל א"כ לא גרסי' במתני' בטל פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר' מאיר וקשה לפירושו דקאמר בגמ' אבל סיפא דנפיש טרחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר אמאי ס"ד דלא תסגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא (פ"ד) המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דמתני' אתיא כר' מאיר ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי והשתא א"ש צריכותא דגמרא ומתניתין אתיא כר' מאיר והא דקאמר בגמ' רבי מאיר בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל ר"ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר' מאיר והא דקתני בתוספתא בסיפא בתר מילתיה דרבי מאיר ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל יושב בחמה ליושב בצל לאו בטל לגמרי אלא מאותה מלאכה החמורה ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות (בבא מציעא דף לא: ושם) גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם הא לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנים לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטיל מינה כדפי' בקונטרס וא"ת אם כן הוא נוטל שכרו על השבת אבידה ובהכונס (ב"ק דף נו:) אמרינן דטעם דשומר אבידה הוי כשומר חנם משום דמאי הנאה קא מטי ליה וע"כ לא קאמרי רבנן טעינה בשכר אלא משום דא"כ לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד דהא אם היה שם בית דין היה מתנה ליטול כל מה שמפסיד ועכשיו דליכא ב"ד למה לא יטול כל טרחו ובפרק עד כמה (בכורות דף כט: ושם ד"ה כפועל) נמי דקתני נוטל שכר לדון כפועל בטל התם נמי י"ל כפ"ה כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר: אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו - הכא לא שייך למיתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילה ולהשקותה אלא רגע אחד ביום אבל חנוני כל עסקו בכך דתניא בתוספתא (פ"ד) המושיב חנוני בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנתו: אבל מקבלים עגלין וסייחין - תימה מאי קמ"ל פשיטא כיון דאין מקבל עליו אחריות ואי משום דבעי למיתני ומגדלין אותן עד שיהיו משולשין זה היה יכול להשמיענו ברישא לאחר שנתן שכרו ויש לומר דקמשמע לן דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות ולא הוי עסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדלו ובאין לחלוק השבח אז שמין אותם כמה השביחו ולהכי תנא ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עסקא: