בבא מציעאסו.
טוען את הדף…
פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: טַעְמָא מַאי – כֵּיוָן דְּלוֹקֵחַ בָּעֵי לְאַתְנוֹיֵי, וְהָכָא מוֹכֵר קָא מַתְנֵי, אָמְרַתְּ פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֶלָּא מַתְנִיתָא דְּקָתָנֵי: ״לִכְשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחְזִיר לָךְ – מוּתָּר״, דְּמוֹכֵר הוּא דְּבָעֵי לְאַתְנוֹיֵי, מוֹכֵר לָא אַתְנִי וְלוֹקֵחַ קָא מַתְנֵי. וְאָמְרִינַן: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? וְאָמַר רָבָא: סֵיפָא, דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ, הָא לָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ – לָא אָמְרִינַן פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: נַעֲשֶׂה כְּמַאן דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ אִתְּמַר. הָהוּא שְׁכִיב מְרַע, דִּכְתַב לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אִנְּגִיד וְאִתְּנַח. אֲמַרָה לֵיהּ: אַמַּאי קָא מִתְּנַחַתְּ? אִי קָיְימַתְּ – דִּידָךְ אֲנָא. אָמַר רַב זְבִיד: פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְאִי לָאו פַּטּוֹמֵי מִילֵּי מַאי? בְּדִידַהּ קָיְימָא לְמִישְׁדֵּי תְּנָאָה בְּגִיטָּא? בְּדִידֵיהּ קָיְימָא לְמִשְׁדֵּי תְּנָאָה! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא גּוּפֵיהּ אַדַּעְתָּא דִידַהּ קָא גָמֵיר וְיָהֵיב גִּיטָּא – קָא מַשְׁמַע לַן. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל. לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל. עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא גַּבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, קַרְעֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁטָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא: רַב יְהוּדָה קְרַע לִשְׁטָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ? גַּבְרָא רַבָּה קַרְעֵיהּ, חֲזָא בֵּיהּ טַעְמָא וְקַרְעֵיהּ! אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּי דִּידִי בְּדִינָא דַּרְדְּקֵי נִינְהוּ. הֲדַר אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה וְלֹא כְּלוּם. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וּמִנְיוֹמֵי אָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. וּלְמִנְיוֹמֵי קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אִיבָּעֵית אֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא.פטומי מילי - אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו: הא לא אמר ליה מדעתיה אסור - אלמא על כרחיה מקיים תנאה לפיכך אינו מכר והוה ליה כרבית ולא אמרי' פטומי מילי נינהו הואיל ולא אתני מוכר: א"ל - הא דרבא נעשה כאומר מדעתיה אתמר הכי אמר רבא לעיל מאי שנא רישא מאי שנא סיפא אמר רבא סיפא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני והלוקח קאמר ליה מנפשיה נעשה כאומר ליה מדעתיה אחזירנה אם ארצה ואע"ג דלא פריש מדעתיה כמאן דפירש דמי ואין עליו לכופו הלכך א"נ אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין להו: דכתב לה גיטא לדביתהו - שלא תזקק ליבום ולא כתב לה על תנאי אם מתי: פטומי מילי - אין אמירה זו קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר: ואי לאו פטומי מילי מאי - ואף אם אמרה באמת ובקבלת שבועה גמורה מאי: בדידה קיימא כו' - בתמיה הגט אינו אלא מדעת האיש וצריך למוסרו לה על התנאי ואם לא התנה בשעת נתינה תנאי שלה אינו כלום ואפי' אמרה קודם לכן ולא דמי לממון דמשעבד נפשיה בדיבוריה: בשעת מתן מעות - התנה על מנת כן קונה הכל ואם לאחר מתן מעות התנה אין בדבריו כלום: דרדקא קרעיה - בתמיה וכי לא אדם גדול הוא לא קרעו בלא טעם: אני אומר אסמכתא קניא - הייתי רגיל לומר קנה הכל דאסמכתא קניא אבל מניומי חלוק עלי והחזירני מדברי והא אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו שאם לא ימלא דבריו יתן לו שוה מאתים במנה: רבי יוסי - בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו כו':פטומי מילי בעלמא הוא - דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך ולהכי הוי פטומי מילי בעלמא אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בודאי לא נתכוון ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר ונפקא מיניה למ"ד [אחריות] לאו טעות סופר הוא או לשאר תנאים וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי והיא באתה לנחמו בדבריה: קמ"ל - פירוש דכי נמי אדעתה דידה מקנה לה אינו חוזר דגם היא לא אמרה אלא פטומי מילי משמע הכא דש"מ המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן משמע במי שאחזו (גיטין דף עה: ושם) שהוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומכאן מקשה ר"ת על פ"ה ור"ח דפי' הא דאמר רב הונא במי שאחזו (שם דף עב: ושם) גיטו הרי הוא כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופי' דאסתם ש"מ קאי דכשנתן גט סתם אם עמד חוזר כמו במתנה ומיהו י"ל סוגיא דהכא ושמואל פליגי ארב הונא דה"נ פליגי עליה התם רבה ורבא ושוב מקשה ר"ת שם על פירושו ומפרש דרב הונא אמתניתין דהתם קאי אמהיום אם מתי מחולי זה כו' אבל כשנותן סתם מודה רב הונא דאינו יכול לחזור ושם (ד"ה אמר) מפורש: לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו - וא"ת יקשה כדפריך בסמוך מי קא"ל קני לגוביינא והלא אמר ליה קני הכל לסוף ג' והכל אינו קונה ולכך אף כנגד מעותיו לא יקנה ואע"ג דלעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח: ושם) אמרינן גבי ערבון שקונה כנגד ערבונו אע"פ שהתנה עמו כפליים התם לפי שנותן ערבון לקנות כנגדו עד שיביא שאר מעות ויקנה הכל אלא שמתנה שאם יחזור בו מוכר שיקנה כפליים וי"ל דהכא ה"פ לאחר מתן מעות לא קנה אלא אם התנה עמו קני לגוביינא קני כנגד מעותיו וא"ת כי התנה נמי לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כדפירש לקמן וי"ל דהכא רב הונא קאמר לה דאמר בשעת מתן מעות קנה הכל אע"ג דבשאר אסמכתא לא קני והטעם מפרש בסמוך וה"נ שלא בשעת מתן מעות קני לכל הפחות כנגד מעותיו: ומניומי אמר אסמכתא לא קניא - כלומר החזירני מדברי כדפי' בקונ' וא"ת בלא מניומי נמי קבלה רב נחמן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסח. ושם) מרבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ומיהו יש ספרים דגרסי הלכה כר' יוסי ואי אפשר לגרוס כן כדמוכח בפרק (ארבעה נדרים) (נדרים דף כז.) גבי ההוא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותי ולא אתא אמר רב הונא בטילין זכוותיה ופריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאתפיס ופריך כל היכא דאתפיס לאו אסמכתא היא והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו כו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי ועוד ק' דמאי פריך התם ארב הונא מדרב נחמן והא רב הונא פליג עליה הכא ואמר בשעת מתן מעות קונה הכל ואית ליה דאסמכתא קנייא ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם דבשעת מתן מעות לא חשיב לה אסמכתא דהתם בנדרים ודאי הוי אסמכתא דאין חפץ שיתקיים הקנס והגוזמא אלא מתנה כך להסמיך חבירו על דבריו אבל הכא על דעת כן מלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו אם לא יתן לו עד שלש שנים אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם דהכא קני טפי מבעלמא שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון וגם עשה לו טובה בהלואה הלכך כשמתרצה לו שיהא שלו אם לא יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן אלא גומר בדעתו להקנות לו לרב הונא כדאית ליה ולרב נחמן מקמי דהדר ביה כדאית ליה ומשום דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתא אתי שפיר (נמי) למניומי ולרב נחמן בתר דאהדריה מניומי דמהני הכא מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים (דף כז:) אמרי' והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב וסתם קנו מיניה היינו קנין סודר וקנין סודר אינו אלא מעכשיו דלא מהני לקנות בו אחר זמן כיון דבההיא שעתא כבר הדר סודר למרי' כדאמר בפרק השותפין בנדרים (דף מח:) אלמא בשאר אסמכתות אפי' מעכשיו לא קני אלא דוקא בב"ד חשוב ומיהו קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בב"ד חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דלקמן (בבא מציעא דף עד.) דקניא ועוד דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו כיון שמבייש את חבירו וכן אם קבל עליו המלמד בשעה שהשכירוהו קנס אם יחזור בו ולא נמצא מלמד אחר מזומן אין זה אסמכתא דלא חשיב גזום כיון שמפסידו והוי כמו (לקמן בבא מציעא דף קד.) אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דלאו אסמכתא היא וא"ת דפרק ארבעה נדרים דפריך מרב נחמן ארב הונא טפי ה"ל למיפרך דרב הונא אדרב הונא דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"פ דתפיס המלוה והוי כמו אתפיס דהתם דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא דאמר הכא בשעת מתן מעות קנה אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופיה ולעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף מח:) דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס ליה היינו משום דלא קני לוקח כפליים דאיהו לא תפיס: