בבא מציעאסו:
טוען את הדף…
אִיבָּעֵית אֵימָא: דַּאֲמַר לֵיהּ קְנִי מֵעַכְשָׁיו. אֲמַרוּ לֵיהּ מָר יָנוֹקָא וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּנֵי דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִי נְהַרְדְּעָאֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הַאי אַסְמַכְתָּא, בְּזִמְנֵיהּ קָנְיָא, בְּלָא זִמְנֵיהּ לָא קָנְיָא. אֲמַר לְהוּ: כֹּל מִידֵּי, בְּזִמְנֵיהּ קָנֵי, בְּלָא זִמְנֵיהּ לָא קָנֵי. דִּלְמָא הָכִי קָאָמְרִיתוּ: אַשְׁכְּחֵיהּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קְנִי – קָנֵי, בָּתַר זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קְנִי – לָא קָנֵי. מַאי טַעְמָא – מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ. וְלָא הִיא, דַּאֲפִילּוּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ נָמֵי לָא קָנֵי, וְהַאי דְּקָאָמַר לֵיהּ ״קְנִי״ – קָא סָבַר: כִּי מָטֵי זִמְנֵיהּ, לָא לַיְתֵי לִיטְרְדַן. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אַסְמַכְתָּא, זִימְנִין קָנְיָא וְזִימְנִין לָא קָנְיָא. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָא שָׁתֵי שִׁכְרָא – קָנֵי. דְּקָא מְהַפֵּךְ אַזּוּזֵי – לָא קָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא לְפַכּוֹחֵי פַּחְדֵּיהּ קָא שָׁתֵי, אִי נָמֵי: אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַסְמְכֵיהּ אַזּוּזֵי! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: אִי קָפֵיד בִּדְמֵי – וַדַּאי קָנֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא סָבַר כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיתְּזִיל אַרְעֵיהּ, אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אִי קָפֵיד בְּאַרְעָא, וַדַּאי קָנֵי. וְאָמַר רַב פָּפָּא: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, אַפּוֹתֵיקֵי הָוְיָא לְמִיגְבֵּא מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: מִי קָאָמַר לֵיהּ קְנִי לְגוּבְיָינָא? אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְאִי אָמַר קְנִי לְמִיגְבֵּא מִינֵּיהּ – קָנֵי? סוֹף סוֹף אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא. אֶלָּא אַפּוֹתֵיקֵי דְּאָמַר רַב פָּפָּא, מַאי הִיא: דַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ בְּאַחְרָיוּת. אֲמַר לֵיהּ: אִי טָרְפוּ לַיהּ מִנַּאי מַגְבֵּית לִי מֵעִידֵּי עִידִּית דְּאִית לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: מֵעִידֵּי עִידִּית לָא מַגְבֵּינָא לָךְ, דְּבָעֵינָא לְמֵיקַם קַמַּאי, אֶלָּא מַגְבֵּינָא לָךְ מֵעִידִּית אַחֲרִיתִ[י] דְּאִית לִי. לְסוֹף טַרְפוּהָ מִינֵּיהּ, אֲתָא בִּדְקָא שְׁקֵיל לְעִידֵּי עִידִּית. סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר: מֵעִידִּית אֲמַר לֵיהּ, וְהָא קָיְימָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֵימָא לֵיהּ, כִּי אֲמַרִי לָךְ אֲנָא מַגְבֵּינָא לָךְ – דַּהֲוָה עִידֵּי עִידִּית קָיְימָא, הַשְׁתָּא קָיְימָא לֵיהּ עִידִּית בִּמְקוֹם עִידֵּי עִידִּית. רַב בַּר שְׁבָא הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ רַב כָּהֲנָא זוּזֵי. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָא פָּרַעְנָא לָךְ לְיוֹם פְּלוֹנִי – גְּבִי מֵהַאי חַמְרָא. סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר: כִּי אָמְרִינַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – הָנֵי מִילֵּי בְּאַרְעָא, דְּלָאו לְזַבּוֹנֵי קָיְימָא. אֲבָל חַמְרָא כֵּיוָן דִּלְזַבּוֹנֵי קָאֵי – כְּזוּזֵי דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: כֹּל דְּאִי – לָא קָנֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן מְחִילָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא מְחִילָה? וְהָאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת דֶּקֶל לַחֲבֵירוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם – יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם – אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אַף מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ, וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹדֵינָא דְּאִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ! הָתָם זְבִינֵי, הָכָא הַלְוָאָה. אָמַר רָבָא:ואיבעית אימא מתני' דא"ל מעכשיו קנה - אם לא אתן לך עד שלש שנים דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור היא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם והפירות לרבי יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן: בזמניה קניא - קס"ד הגיע זמן ולא נתן לו מעותיו: בלא זמניה - קודם שהגיע: אשכחיה - לוה: בגו זמניה - וא"ל קני לא אפדנה עוד: קני - דגמר ואקני דאי לא למה ליה למימר ליה הלא אין יכול עכשיו לתובעו: לא ליתי ליטרדן - ולדחייה בעלמא משום כיסופא: אשכחיה - ביום הזמן: דשתי שיכרא - בחנות אין זה עצב לחזור אחר פדיון שדהו ודעתו לשקעה: לפכוחי פחדיה - להפיג דאגתו שדואג על המעות דכתיב (תהלים קד) ויין ישמח: אי קפיד בדמי - אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משוויין: ודאי קנה - אינו חש אם תשקע שדהו: דלא תיתזיל ארעיה - שאם יראה אותו מחזר אחרי מעות ומוכר נכסיו בפחות מוזיל קרקעותיו ולעולם אנוס הוא ולא גמר ומקני: קפיד בארעא - שלא ימכור שום קרקע אפילו בשווייו: למיגבא ביה מיניה - קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוע המעות לאחר זמן לא יקבלם: סוף סוף אסמכתא היא - דלא א"ל קני לגוביינא אלא אם איני נותן לך מכאן ועד שלש שנים הדר הויא לה אסמכתא דכל דאי. אסמכתא הוא: אלא אפותיקי דרב פפא היכי דמי - דגבי אסמכתא תיהוי אפותיקי: דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה - אף בתוך שלש שנים ואם אין אני נותן לך מגופה כנגד מעותיך עד שלש שנים תהא כולה שלך בהא אמר רב פפא דאע"ג דלא קניא למיהוי כוליה דידיה לאחר ג' אפותיקי הוי למגבי מיניה דבלאו אסמכתא נמי שווייה אפותיקי: מגבית לי - כנגד מעותי מעידי עידית דאית לך: בידקא - שטף נהר שטפה לעידי עידית וכשבא זה לגבות מן העידית כפי תנאו אמר לו לא תיגבי אלא מבינונית אחרת שיש לי: כי אמינא לך אנא - לגבות מעידית: גבי מהאי חמרא - ופסק דמים ולבסוף אייקר: והדרא פירי - לאחר שלש אם אכלן לוקח: מחילה בטעות - כי האי דהמוכר סבר שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו: מוכר פירות דקל - קודם שחנטו פירותיו: עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו - אם בא לחזור בו קודם שחנטו פירותיו חוזר דאפילו למ"ד (יבמות דף צג.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי שבא לחזור אחר שבא לעולם: משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו - דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר שיהיה המכר חל לכשיבא לעולם: אף משבאו כו' - דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם: לא מפקינן מיניה - שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואע"פ שבטעות שלא היה יודע שיוכל לחזור מחילה היא: הכא הלואה היא - ומיחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לו וכרבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין (לעיל בבא מציעא ס:):אי קפיד בדמי קני - פי' בקונטרס אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משויו קנה קשה דא"כ הל"ל דלא ליתזלו מטלטלין ואמאי קאמר דלא ליתזל ארעיה ועוד דהא דמקפיד למכרן בפחות משויין דלמא משום דידע דאסמכתא לא קניא אע"ג דאית ליה לאהדורי אזוזי אי לא אסמכוה היינו משום דליקו בהימנותיה אבל למכור בפחות לא וכן מה שפירש אי קפיד בארעא למוכרה אפי' בשוויה ודאי קני ואמאי דלמא קפיד משום דאסמכתא לא קניא ונראה לפרש אי קפיד בדמי שהקפיד בשעת הלואה ליקח עליה שוויה בזה התנאי א"כ דעתו היה לשקעה ביד המלוה ופריך דלמא כי היכי דלא ליתזל ארעיה אינו רוצה לעשות שום תנאי שיש בו זלזול אלא אי קפיד בארעא שאינו רוצה לעשות תנאי זה בשום קרקע אלא בזו א"כ אין בדעתו לפדותה: ואי אמר קני לגוביינא מי קני הא אסמכתא היא - וא״ת והא משמע בסוף פירקין (בבא מציעא דף עג:) דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו אע״ג דלא גזים כי ההוא דיהיב זוזי לחבריה למזבין ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה או היכא דגזים אע״ג דבידו כי ההיא. דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (שם.) דלא גזים ובידו לא חשיבא אסמכתא והכא מאי אסמכתא איכא אם נותן לו קרקע בחובו וי״ל דחשיב כמו גזים לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל ובסמוך גבי חמרא דאמר כל דאי לא קני אע״ג דחמרא למכירה קאי התם נמי כמו גזים חשיב לפי שעדיין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול: התם זביני הכא הלואה - פירוש בקונטרס הכא הלואה ומתחזי כרבית שמתחילה בהלואה בא לידו וכריבית קצוצה דמי ואין אבק רבית בדבר הלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה בפירות דמתניתין וקשה דאם כן פליג רב נחמן אדרבינא דאמר בריש פירקין (בבא מציעא דף סב.) משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ועוד דאמר לקמן בשמעתין משכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה ומשמע דליכא מאן דפליג ועוד דמשמע לפירוש הקונטרס דבמסקנא לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהלואה משום דמיחזי כרבית ובכל דוכתין משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן בחזקת הבתים (ב״ב דף מא. ושם ד״ה אמר) גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעיה א״ל מחילה בטעות הויא ולעיל בריש המפקיד (בבא מציעא דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי דאמר שומא בטעות הואי ותני נמי (נזיר דף לא.) ב״ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש ובספ״ק דגיטין (דף יד.) אמרינן כל קנין בטעות חוזר ומפר״ת הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי אבל אם היה נותנו בתורת רבית לא הוי הדרי דאבק רבית הוא אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ״מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה ולכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר ורבא דהוה בעי לאותביה מאונאה היה סבור דטעמא דרב נחמן דלא מפקינן באי שמיט ואכיל משום דמחילה בטעות הויא מחילה ולפי סברת רבא היה משיבו ומביא ראיה מאיילונית: