בבא מציעאמז:
טוען את הדף…
בְּמָרוֹקָא. ״לְמִקְנְיָא״ – לְאַפּוֹקֵי מִדְּלֵוִי, דְּאָמַר בְּכִלְיוֹ שֶׁל מַקְנֶה, קָא מַשְׁמַע לַן ״לְמִקְנְיָא״ וְלָא ״לְ[אַ]קְנוֹיֵי״. ״בֵּיהּ״ – רַב פָּפָּא אָמַר: לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ. וְרַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי אָמַר: לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי: ״בֵּיהּ״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לְמַעוֹטֵי מַטְבֵּעַ. ״דְּכָשַׁר״ – אָמַר רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אָשֵׁי: לְמַעוֹטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה. אֲבָל מוֹרִיקָא לָא אִצְטְרִיךְ. אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ וְכוּ׳. מַאי ״אֲסִימוֹן״? אָמַר רַב: מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ. מֵיתִיבִי: אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן וְלֹא עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ. מִכְּלַל דַּאֲסִימוֹן לָאו מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ! וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ – וְהָא לָא תַּנָּא הָכִי: מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין. וְשָׁוִין שֶׁאֵין מְחַלְּלִין עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי אֲסִימוֹן – פּוּלְסָא. וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי דּוֹסָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי דּוֹסָא – הָא דַּאֲמַרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ – לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר הַנִּצְרָר בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה. כֵּיצַד: מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ ״נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה״. סוֹף סוֹף, מַאן דִּשְׁדָא דְּלֵיקָה בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי! אֶלָּא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס. אִי מוֹקְמַתְּ לְהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ – מָסַר נַפְשֵׁיהּ, טָרַח וּמַצֵּיל. וְאִי לָא – לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ, טָרַח וּמַצֵּיל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ? אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״מִיַּד״ – לְמַעוֹטֵי קַרְקַע, דְּלֵית בַּהּ אוֹנָאָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ״, ״אוֹ קָנֹה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִמְשִׁיכָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ קָנֹה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר אַל תּוֹנוּ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה אַל תּוֹנוּ״. וְרֵישׁ לָקִישׁ: תַּרְתֵּי גָּמַר מִינֵּיהּ. תְּנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. מוֹכֵר הוּא דְּמָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי מוֹכֵר מָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת – לוֹקֵחַ נָמֵי לִיהְדַּר בֵּיהּ! אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – לָא קָאָמֵינָא, כִּי קָאָמֵינָא – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן. בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ – הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב חִסְדָּא. דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּקְנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, רַבָּנַן אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא. תְּנַן: אֲבָל אָמְרוּ, מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל – הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת, אַמַּאי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? מִשּׁוּם דְּבָרִים. וּבִדְבָרִים מִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? וְהָתַנְיָא,מרוקא - כלי העשוי מגללי בקר: למקניא - משמע לקנות בו ולא משמע להקנות בו אלמא כליו של קונה קאמר: ביה - משמע מיעוט בו ולא בדבר אחר: לא אצטריך - למימר דלא קני: הניתנות בסימן - הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת כמה הם ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן: פולסא - מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על כל דבר שאין עליה צורה להתיר חילול עליו דאמר כר' דוסא אשמועינן רבי יוחנן דאסימון דר' דוסא דבר שאין עליו צורה הוא: למעוטי קרקע מאונאה - דאישתעי ביה קרא אתי דכיון דאינה נקחת מיד ליד אין בו אונאה: נכתוב כי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו - מאי או קנה להכי כתביה למסמך קנין למיד לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה: תרתי גמר מיניה - אונאת מוכר מאו קנה אל תונו ומשיכה מדסמך מיד ללשון קנין ולא סמכיה לממכר: כל שהכסף בידו - פליג אדרבנן דאמרי נתן לו. מעות יכול לחזור בו זה וזה ופליג ר' שמעון ואמר לא יחזור אלא מוכר: אי אמרת בשלמא דבר תורה מעות קונות - ומשיכה תקנתא דרבנן היא אתא ר' שמעון למימר דיינו אם אמרינן חזרה במוכר דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו מימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם שאם יתייקרו אחזור בי ולוקח לא מצי הדר ביה דמעות קונות אלא אי אמרת מן התורה מעות אינן קונות לוקח נמי יחזור: אליבא דר' שמעון ודאי לא קאמינא - דר' שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא: כי קאמינא אליבא דרבנן - דאמרי לוקח נמי חוזר משום דמעות אינן קונות כלל: בשלמא לריש לקיש - דאמר לרבנן משיכה דאורייתא היא: היינו דאיכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר בהא פליגי והאי טעם יהבו למלתייהו דרבנן סברי משיכה דאורייתא והלכך לא שנא מוכר ול"ש לוקח מצי הדרי ור' שמעון סבר משיכה תקנתא דרבנן היא משום דנטרח בהו הלכך למוכר הוא דעבוד רבנן תקנתא דליהדר ולא לוקח: אלא לרבי יוחנן - דאמר לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא: מאי איכא בין ר' שמעון לרבנן - כלומר במאי קמיפלגי ומה טעם נותנים לדבריהם: כדרך שתקנו משיכה למוכרין - לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח: כך תקנו חכמים משיכה ללוקח - לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי ולקמן (בבא מציעא דף מט:) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה:מרוקא - פירוש גרעיני תמרה שמחליקין בהם את הקלף: לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה - משמע דהלכה כרב ואמרינן נמי פרק השולח (גיטין דף לט: ושם ד"ה משום) גבי ההיא אמתא דאמר לה קני הא וקני נפשך אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא עשה ולא כלום דהוה ליה כליו של מקנה: וכי תימא פרושי קמפרש - ולא תגרוס וי"ו דועל מעות הניתנות במרחץ: נשרפו חטיך בעלייה - הקשה ריב"ן אמאי הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא ליתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ אי משיכה לבדה לא תקנה דיאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעלייה.: אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי מוכר הדר ביה ולא לוקח - פרש"י דטרח מוכר ומציל משום שיכול לחזור בו אם יוקירו ולוקח לא יחזור אם יוזלו וא"ת וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפילו אם יוקירו וי"ל דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול הלוקח לחזור אפילו לר' שמעון דלקמן (בבא מציעא דף מט:) אמתניתין דר"ש אומר כל שהכסף בידו מייתי עובדא דההוא גברא דיהב זוזא אחמרא ובעו למנסבי' דבי פרזוק רופילא אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו בלקוחות משמע דאף לר"ש אית ליה דרב חסדא ואפי' מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד לגמרי מדלא א"ל זיל קבל עלך מי שפרע כדאמר ר' יוחנן לרבי חייא בר יוסף דזבין מלחא ואייקר כו' ולכך טרח מוכר ומציל שלא יחזור בו לוקח ולא יעמוד אפילו במי שפרע ואפילו משום יוקרא וזולא יכול לחזור בו לוקח אף לר"ש כדמוכח פרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עד:) דקאמר כי קאמר ר"ש מוכר חוזר ולא לוקח בחד תרעא שעמד השער במקומו בתרי תרעי מי אמר לשם יודה דאף לוקח יכול לחזור דאי לא תימא הכי מי שפרע בלוקח לית ליה והא דקאמר בשמעתין דר"ש לית ליה דרב חסדא היינו היכא דלא הוזל ולא הוקר דלרבנן ורב חסדא שניהם חוזרים ולר"ש מוכר יכול לחזור בו מפני שהכסף בידו ולא לוקח: