בבא מציעאקיג:
טוען את הדף…
לָא, שְׁלִיחַ בֵּית דִּין כְּמַלְוֶה. תָּא שְׁמַע: ״אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ״ – בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַעַל חוֹב? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״ – הֲרֵי בַּעַל חוֹב אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ״ – בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא עוֹמֵד מִבַּחוּץ, וְהַלָּה מוֹצִיא לוֹ מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ״. וְתַנְיָא אִידַּךְ: בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ, וְהַלָּה נִכְנָס וּמוֹצִיא לוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּחוּץ תַּעֲמֹד״. וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכְּנוֹ – הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמְמַשְׁכְּנוֹ. וְלֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ דְּבָרִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶן אוֹכֶל נֶפֶשׁ. וְנוֹתֵן מִטָּה וּמִטָּה וּמַצָּע – לְעָשִׁיר. מִטָּה וּמִטָּה וּמַפָּץ – לְעָנִי. לוֹ – אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו. כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב – כָּךְ מְסַדְּרִין בַּעֲרָכִין. כְּלַפֵּי לְיָיא?! עִיקַּר סִידּוּר – בַּעֲרָכִין כְּתִיב! אֶלָּא אֵימָא: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין בַּעֲרָכִין – כָּךְ מְסַדְּרִין בְּבַעַל חוֹב. אָמַר מָר: נוֹתֵן מִטָּה וּמִטָּה וּמַצָּע לְעָשִׁיר, מִטָּה וּמִטָּה וּמַפָּץ לְעָנִי. לְמַאן? אִילֵימָא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו – הָא אָמְרַתְּ, לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו! אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי לְדִידֵיהּ. תַּרְתֵּי לְמָה לִי? חֲדָא דְּאָכֵיל עֲלַהּ וַחֲדָא דְּזָג עֲלַהּ, כְּדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּל מִילֵּי יָדַעְנָא אָסוּתַיְיהוּ, לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת: מַאן דְּאָכֵיל אֲהִינָא מְרִירָא אַלִּיבָּא רֵיקָנָא, מַאן דְּאָסַר מִיתְנָא דְּכִיתָּנָא רַטִּיבָא אַחַרְצֵיהּ, וּמַאן דְּאָכֵיל נַהֲמָא וְלָא מְסַגֵּי אַרְבְּעָה גַּרְמִידֵי. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין בַּעֲרָכִין – כָּךְ מְסַדְּרִין בְּבַעַל חוֹב. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא זַבּוֹנֵי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ, סַדּוֹרֵי מְסַדְּרִינַן לֵיהּ?! וּמִי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ? וְהָתְנַן: מַחְזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה, וְאֶת הַמַּחְרֵישָׁה בַּיּוֹם! תַּנָּא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל תַּנָּא קַמֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל זַבּוֹנֵי מְזַבְּנִינַן לֵיהּ, סַדּוֹרֵי מְסַדְּרִינַן לֵיהּ? דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְזִיר אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וּמִמַּאי דְּכִי קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל זַבּוֹנֵי – לִגְמָרֵי קָאָמַר? דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר: עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם [מַ]הְדַּר לֵיהּ בְּעֵינֵיהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ מַיהְדַּר לֵיהּ לְמַאי דַּחֲזֵי לֵיהּ, וּמְזַבְּנִינַן מַאי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אִית לֵיהּ לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַאי סְבָרָא, לֵיכָּא מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ. דְּאָמַר אַבָּיֵי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְרַבִּי עֲקִיבָא – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דִּתְנַן: לֹא אֶת הַלּוּף וְלָא אֶת הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בַּלּוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לְעוֹרְבִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶורֶד עַל גַּבֵּי מַכּוֹתֵיהֶן בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לָסוּךְ בַּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף זוּז וְלָבוּשׁ אִיצְטְלָא בַּת מֵאָה מָנֶה – מַפְשִׁיטִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ וּמַלְבִּישִׁים אוֹתוֹ אִיצְטְלָא הָרְאוּיָה לוֹ. וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא. וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ מַאי דַּחֲזֵי לֵיהּ, וּמְזַבְּנִינַן מַאי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ? בִּשְׁלָמָא כַּר וָכֶסֶת חֲזֵי לֵיהּ דְּבֵינֵי בֵּינֵי. אֶלָּא מַחְרֵישָׁה לְמַאי חַזְיָא? אָמַר רָבָא בַּר רַבָּה: מַחְרֵישָׁה דְּכַסְפָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַב חַגָּא: וְלֵימָא לֵיהּ, לָאו עֲלַי קָרְמֵית? אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי:לא שליח ב"ד כמלוה - והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך: הרי בעל חוב אמור - שאינו רשאי: הכתוב מדבר - שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב"ד עד בוא השמש תשיבנו לו: שנאמר בחוץ תעמוד והאיש - שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ: לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפש - דאיתרבו מכי נפש הוא חובל: מטה ומטה - לקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן: מצע - של לבד שקורין פולטר"א במקום שאין כסתות: לעשיר - שהורגל במצעות: ומפץ לעני - לפי מה שהורגל דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן (ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו כדאמר לקמן (בבא מציעא דף קיד.) דגמר מיכה מיכה: לו - הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו: שמסדרין - שמין להניח לו צרכי חייו לשון והעריך אותו לישנא אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן שמעתי: אדרבה עיקר סידור בערכין כתיב - כדפי' לעיל: למאן - המטה השנית: מיתנא רטיבא דכיתנא אחרציה - חבל לח של פשתן על מתניו: אהינא - תמרא: אליבא ריקנא - קודם אכילה: ולא מסגי ארבעה גרמידי - קודם שישן הלכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת במשכב ולא יישן על מטה שאכל: זבוני מזבנינן ליה - לאחר שלשים יום אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים ולהלן מוכרן: תנא כרבן שמעון תני תנא קמיה - דרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו': זבוני לגמרי - שלא ישאיר לו לפי צרכו בצמצום: בעיניה - כמות שהיא חשובה אם חבל כסות של מעיל יחזיר לו הוא בעצמה: מהדר ליה מאי דחזי ליה - ימכור לו של שיראין ויתן לו אחת של צמר ואחת של קנבוס: אי אית ליה לרבן גמליאל האי סברא - לסדר לבעל חוב: ליכא מידי דלא חזי ליה - מאחר שהורגל בו דהא שמענא ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם דאמר אביי וכו': לא את הלוף ולא את החרדל - מטלטלין בשבת שאינם ראוים היום לא זה לבשל ולא זה לטחון לוף מין קטנית ואינן ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו לעופות: לעורבים - וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק: תנא כרבן שמעון תני תנא קמיה - דרב נחמן להך מתני' רשב"ג אומר כדרך שמסדרין וכו': שכן דרכן לסוך בחול - בלא שום מכה הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין: מפשיטין אותה ממנו - לפרוע לבעל חוב את חובו: בשלמא כר וכסת - דתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב"ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו: אלא מחרישה - דקתני במתניתין ועלה קאמר רשב"ג מוכרן מאי ביני ביני איכא: ונימא ליה - מלוה: לאו עלי דידי רמית - לפרנסך:מטה ומטה - בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע"פ (כתובות דף סד:) גבי משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה: השתא זבוני מזבנינן - הכסת והכר שיש לו בעין סדורי מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו להניח מן המעות כדי לקנות כסות לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין בערכין: נימא ליה לא עלי דידי רמית - לאו אמתני' פריך אמאי מחזיר לו הכר דא"כ למה המתין עד כאן ועוד דמה צריך טעם על מצות המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה אלא על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה ליה וא"כ מה מתרץ לו אלא נראה דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא למה יש לנו לומר שכל זה הטיל הכתוב על המלוה כיון שלא פירש הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד והתענוג שהורגל בו עד עתה: