בבא מציעאנז:
טוען את הדף…
דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר. מֵיתִיבִי: רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ! מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא בְּתוֹרַת אוֹנָאָה? הָכִי נָמֵי: רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ? אַרִבִּית! לִיתְנֵי נָמֵי: זֶה חוֹמֶר בַּהֶקְדֵּשׁ מִבַּהֶדְיוֹט, אַאוֹנָאָה! הָכִי הַשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא, זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ, וְתוּ לָא. אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ, זֶה חוֹמֶר וְתוּ לָא? רִבִּית דְּהֶקְדֵּשׁ הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאוֹזְפֵיהּ גִּזְבָּר מֵאָה בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – וַהֲלֹא מָעַל הַגִּזְבָּר, וְכֵיוָן שֶׁמָּעַל הַגִּזְבָּר, יָצְאוּ מְעוֹתָיו לְחוּלִּין, וְהָווּ לְהוּ דְּהֶדְיוֹט! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ. כִּדְתַנְיָא: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע; מִשָּׁלֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. רַב פָּפָּא אָמַר: הָכָא בְּאַבְנֵי בִנְיָן הַמְּסוּרוֹת לְגִזְבָּר עָסְקִינַן, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹנִין בַּחוֹל, וְאַחַר כָּךְ מַקְדִּישִׁין. אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כְּלָל, ״עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה״ – פְּרָט, ״עַל כׇּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ וְלֹא הֶקְדֵּשׁ. וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעָה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים״ – פְּרָט, ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ, וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה״ – פָּרַט, ״וְכׇל בְּהֵמָה לִשְׁמוֹר״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כׇּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין, אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת – אָמַר קְרָא: ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ, וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ, בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, אִם מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה –ואין רבית ואונאה להקדש - אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש היכי דמי רבית דהקדש: דין אונאה להדיוט - שתות: ואין דין אונאה להקדש - דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר: היינו דקתני כו' - בתמיה והא חומרא דהקדש הוא: ומשני כי קתני חומר דהדיוט ארבית קאי: אאונאה - ומשום אונאה ליתני נמי זה חומש בהקדש: אלא הקדש זה חומר ותו לא - בתמיה: דאוזיף - שהלוה להדיוט: והלא מעל - שהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום ושוגג הוא אצלו כסבור שמותר משום שכר הקדש: והוו ליה דהדיוט - של גזבר שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש: הכא במאי עסקינן - האי דקתני אין רבית להקדש לאו בהלואה קאי אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור ארבע סאין בסלע והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפילו לא יצא השער עדיין לארבע פוסקין: רב פפא אמר - לעולם בהלואה דאוזיף מאה במאה ועשרין ודקשיא לך הלא מעל: באבני בנין - עסקינן שהלוה הגזבר מהן להדיוט דאין בהן מעילה ואין על הגזבר לשלם אלא שליח בעלמא הוא: דאמר שמואל בונין בחול - כשהן בונין בניני הקדש לא היו קונין האבנים והטיט ממעות הקדש כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם אלא לוקחין בהקפה והרי הן חול עד שיבנו בחומה ומשהן בנויות בחומה נותנין מעות הקדש ולוקחין אותן והוא הקדשן או אם התנדב אדם אבנים נותנן לבנאי ואינו קורא שם הקדש עליהן עד שיתננו בבנין הלכך לא מעל הגזבר: על כל דבר פשע - סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו: ולא תשלומי שלשה וארבעה - שלשה לשה וארבעה לשור דכיון דאימעיט מכפל בצר להו חדא שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ד' וה': וכי יתן וגו' - לקמן בהשואל (בבא מציעא דף צד:) אמרינן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר וכתוב בפרשה ראשונה ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה בהמפקיד (לעיל בבא מציעא דף מא:): שקליהן - שקלים של אדר לקרבנות צבור: ונגנבו - מן השלוחין: אם משנתרמה התרומה - אם כשבאו לדין כבר נתרמה התרומה שהיו תורמין הלשכה בג' קופות:דאפילו כל שהוא חוזר - ודוקא הקדשות אבל קרקעות עד פלגא אינו חוזר: בשלמא בהדיוט זה חומר ותו לא - פי' זהו חדוש שהדיוט חומר אבל בהקדש זה חומר בתמיה פי' מה חידוש הוא שמצאנו חומר בהקדש מבהדיוט ולא גרסינן תו לא שהרי אף בהדיוט איכא טובא שומר חנם אינו נשבע וכל הנך דמתניתין: כיון דמעל הגזבר נפקא להו לחולין - ולא מצי למימר דאוזפיה במזיד דלא נפקא לחולין דא"כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם: לספק סלתות מארבע ועמדו משלש - תימה היכי מיירי אי יצא השער או לא יצא השער ויש לו א"כ בהדיוט נמי שרי ואי דלא יצא השער וגם אין לו על מה מחלל מעות הקדש וליכא למימר שיחלל על פרוטה דהא אע"ג שזהו ריוח הקדש שמתנה לתת ארבע סאין בסלע להקדש כל השנה כיון דבשעת חלול מחלל על דבר שאינו שוה זהו זילותא דאם לא כן אמאי הדר ביה ממאי דאוקי דאוזיף במאה כו' ומזה הטעם נמי אין לומר לב ב"ד מתנה עליהם להתחלל בשביל ריוח הקדש דא"כ בחנם חזר בו משנויא קמא וי"ל כגון שהתנדב אדם לתת ק' סלעים ולא הקדישם עדיין ונתנם לנחתום כדי לתת להקדש ארבע סאין בכל סלע ויצא השער של לקוטות אבל לא יצא השער כלל אסור דלמא אתי לאחלופי בהדיוט ולכך נקט ועמדו אחר כך משלש וכן בזוזי אם נתן ק' זוזי לאדם שיחזיר להקדש מאה ועשרים אסור דאפילו מדאורייתא נראה דאסור דחשיב כאילו מקבל מלוה עצמו כמו (קדושין דף ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשוב כאילו קבלה ממנו והא דשרי בסמוך דאוזיף אבנים במאה ועשרים היינו שהגזבר עצמו נותנן וגם אבנים הם דמוכחא מילתא שהם של הקדש אבל דרך מקח וממכר שנתן על הסלתות וגם יצא השער של לקוטות שרי להקדש: רעהו ולא של הקדש - ובריש מרובה (ב"ק דף עו.) ממעט מוגונב מבית האיש: שומר חנם אינו נשבע - נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (בבא מציעא דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (שבועות דף מב:) ונסבה אגררה דהתם: כי יתן איש אל רעהו כלל - בריש ג' מינים (נזיר ד' לה.) דריש בפרט וכלל ופרט ובת"כ דריש בכלל ופרט לחודא ונראה דכל הני כללי ופרטי אסמכתא דבמרובה. דרשינן מעל חמור שור ושה חד למעוטי עבדים וחד למעוטי קרקעות וחד לשטרות בין מכפל בין משבועה והשתא אתי שפיר דכסף או כלים דרשינן פרק שבועת הדיינין (שבועות דף לט: ושם ד"ה מה) מה כלים שנים אף כסף שנים מה כסף דבר חשוב כו':